אמש פוצץ הדרבי בכדורגל במסגרת ליגת העל בין הפועל ת"א למכבי ת"א בדקה ה-37 במצב של 1:1. שופט המשחק החליט שאין יותר ערך ספורטיבי למשחק ושלח את השחקנים ואת אלפי האוהדים הביתה. להחלטה הזו קדמו מספר אירועים: התגרות של ערן זהבי באוהדי הפועל ת"א לאחר הבקעת שער, פגיעה של אוהד הפועל ת"א בערן זהבי, הרחקה באדום של ערן זהבי בעקבות העימות עם האוהד, כניסת אוהדים לתחומי המגרש מהצד השני ותגרות בין השחקנים והספסלים של שתי הקבוצות. בקיצור, שמח.
למי שהופתע ולמי שלא באמת מכיר לעומק יריבויות ספורטיביות, בעיקר בכדורגל, הנה קצת פילוסופיה, כי כנראה אין ברירה אחרת...
יש ספר מצויין (כן, אני גם אוהד בית"ר וגם קורא ספרים) שנקרא "כדורגל נגד האוייב" מאת סיימון קופר. ספר שהוא הרבה הרבה מעבר לכדורגל. מומלץ בחום גם למי שאינו נלהב מהמשחק הזה.
סיימון מתאר שם את היריבויות הגדולות של קבוצות הכדורגל, בכל העולם, חוצה יבשות, ארצות וערים. יריבויות הרבה הרבה הרבה יותר חמורות וקשות ממה שקורה כאן אצלנו בישראל. יריבויות שהרקע שלהן הוא ממש לא קשור בהכרח ליריבות ספורטיבית, אלא דווקא למעמד סוציו אקונומי, הבדלי תרבויות, פוליטיקה ועוד ועוד. יריבויות שהסתיימו ברציחות משני מחנות האוהדים ושנאה תהומית שאי אפשר לתאר אותה במילים, בקושי במעשים.
היריבות, אולי הגדולה מכולן, בין בוקה ג'וניורס לריבר פלייט הארגנטיניות, בין סלטיק לגלזגו ריינג'רס הסקוטיות (בימים שריינג'רס היתה בליגה הראשונה), בין פנרבחצ'ה לגלאטסאריי הטורקיות, הדרבי של מנצ'סטר, של רומא, של מדריד וגם אצל שכנינו - בין אל אהלי וזמאלק המצריות ויש עוד ועוד ועוד...
היריבות בכלל לא קשורה ל-22 השחקים שעל כר הדשא ומי שחושב שזה מתחיל ומסתיים שם - פשוט לא מבין את המשחק הזה וסיימון מתאר את זה בצורה הטובה ביותר: השחקנים הם רק התפאורה, הם ממש לא השחקנים הראשיים במשחק. האוהדים, ורק האוהדים, הם אלו שהופכים את היריבויות לקשות, מרות וכן - גם מעניינות.
ומה זה בכלל אוהדים?
אנשים עוזבים בנות זוג, מחליפים בית, מחליפים מקום עבודה, אבל מעולם לא יעזבו או יחליפו קבוצת כדורגל שהיא כל עולמם. וברוב המקרים, מעבר לאהדה הגדולה לקבוצה שלך - עם או בלי קשר - תבוא השנאה הגדולה פי אלף לקבוצה היריבה.
צריך לבקר במקומות כמו הקאמפ נאו, אנפילד, סן סירו או הארנה (לא קניון ארנה אלא האליאנץ ארנה - האצטדיון הביתי של באיירן מינכן), וכן, גם בבלומפילד למי שמעולם לא ביקר, כדי להבין במה מדובר. אלו מקדשים. אלו מקומות שאוהדים שרופים יעדיפו לחיות שם ולא יפסידו אף משחק שם תמורת שום הון שבעולם.
הדרבי התל אביבי הוא לא סתם משחק, כנ"ל היריבות בין בית"ר ירושלים להפועל ת"א. נצחון במשחקים כאלו, לא משנה בכלל לאיזה צד, הוא לא עוד נצחון. הוא בדיוק מה שמכונה בעגה הצבאית "ניצחנו בקרב, אבל עוד לא ניצחנו במלחמה" צריך ללכת הרבה הרבה אחורה, וזה אפילו נלמד באוניברסיטאות, כדי להבין מה משמעות היריבויות בין שתי הקבוצות, עוד לפני קום המדינה, יריבות שהיא הרבה מעבר לספורט.
בשורה התחתונה, האלימות בשום אופן לא מוצדקת, כל מי שעבר על החוק (קריאות מוות לערבים, השחתת ציוד, אלימות פיזית ומילולית וכד') צריך להיעצר, להיחקר ואם צריך גם לשבת מאחורי סורג ובריח, לא משנה את מי הוא אוהד. הקבוצות צריכות להיענש בשיא החומרה על מעשי אוהדיהם.
אבל, יש גם אבל.. את היריבות לכשעצמה, בין המועדונים ובין קבוצות האוהדים, לא ניתן יהיה להפסיק לעולם. היא תימשך עוד שנים רבות. ביום שהיריבות תהיה על המגרש בלבד - לא יהיה שום עניין בכדורגל ויהיה אפשר לסגור את כל המועדונים וכל האיצטדיונים. הכדורגל פשוט ימות, עם כל הצער שבדבר.
למי שהופתע ולמי שלא באמת מכיר לעומק יריבויות ספורטיביות, בעיקר בכדורגל, הנה קצת פילוסופיה, כי כנראה אין ברירה אחרת...
יש ספר מצויין (כן, אני גם אוהד בית"ר וגם קורא ספרים) שנקרא "כדורגל נגד האוייב" מאת סיימון קופר. ספר שהוא הרבה הרבה מעבר לכדורגל. מומלץ בחום גם למי שאינו נלהב מהמשחק הזה.
סיימון מתאר שם את היריבויות הגדולות של קבוצות הכדורגל, בכל העולם, חוצה יבשות, ארצות וערים. יריבויות הרבה הרבה הרבה יותר חמורות וקשות ממה שקורה כאן אצלנו בישראל. יריבויות שהרקע שלהן הוא ממש לא קשור בהכרח ליריבות ספורטיבית, אלא דווקא למעמד סוציו אקונומי, הבדלי תרבויות, פוליטיקה ועוד ועוד. יריבויות שהסתיימו ברציחות משני מחנות האוהדים ושנאה תהומית שאי אפשר לתאר אותה במילים, בקושי במעשים.
היריבות, אולי הגדולה מכולן, בין בוקה ג'וניורס לריבר פלייט הארגנטיניות, בין סלטיק לגלזגו ריינג'רס הסקוטיות (בימים שריינג'רס היתה בליגה הראשונה), בין פנרבחצ'ה לגלאטסאריי הטורקיות, הדרבי של מנצ'סטר, של רומא, של מדריד וגם אצל שכנינו - בין אל אהלי וזמאלק המצריות ויש עוד ועוד ועוד...
היריבות בכלל לא קשורה ל-22 השחקים שעל כר הדשא ומי שחושב שזה מתחיל ומסתיים שם - פשוט לא מבין את המשחק הזה וסיימון מתאר את זה בצורה הטובה ביותר: השחקנים הם רק התפאורה, הם ממש לא השחקנים הראשיים במשחק. האוהדים, ורק האוהדים, הם אלו שהופכים את היריבויות לקשות, מרות וכן - גם מעניינות.
ומה זה בכלל אוהדים?
אנשים עוזבים בנות זוג, מחליפים בית, מחליפים מקום עבודה, אבל מעולם לא יעזבו או יחליפו קבוצת כדורגל שהיא כל עולמם. וברוב המקרים, מעבר לאהדה הגדולה לקבוצה שלך - עם או בלי קשר - תבוא השנאה הגדולה פי אלף לקבוצה היריבה.
צריך לבקר במקומות כמו הקאמפ נאו, אנפילד, סן סירו או הארנה (לא קניון ארנה אלא האליאנץ ארנה - האצטדיון הביתי של באיירן מינכן), וכן, גם בבלומפילד למי שמעולם לא ביקר, כדי להבין במה מדובר. אלו מקדשים. אלו מקומות שאוהדים שרופים יעדיפו לחיות שם ולא יפסידו אף משחק שם תמורת שום הון שבעולם.
הדרבי התל אביבי הוא לא סתם משחק, כנ"ל היריבות בין בית"ר ירושלים להפועל ת"א. נצחון במשחקים כאלו, לא משנה בכלל לאיזה צד, הוא לא עוד נצחון. הוא בדיוק מה שמכונה בעגה הצבאית "ניצחנו בקרב, אבל עוד לא ניצחנו במלחמה" צריך ללכת הרבה הרבה אחורה, וזה אפילו נלמד באוניברסיטאות, כדי להבין מה משמעות היריבויות בין שתי הקבוצות, עוד לפני קום המדינה, יריבות שהיא הרבה מעבר לספורט.
בשורה התחתונה, האלימות בשום אופן לא מוצדקת, כל מי שעבר על החוק (קריאות מוות לערבים, השחתת ציוד, אלימות פיזית ומילולית וכד') צריך להיעצר, להיחקר ואם צריך גם לשבת מאחורי סורג ובריח, לא משנה את מי הוא אוהד. הקבוצות צריכות להיענש בשיא החומרה על מעשי אוהדיהם.
אבל, יש גם אבל.. את היריבות לכשעצמה, בין המועדונים ובין קבוצות האוהדים, לא ניתן יהיה להפסיק לעולם. היא תימשך עוד שנים רבות. ביום שהיריבות תהיה על המגרש בלבד - לא יהיה שום עניין בכדורגל ויהיה אפשר לסגור את כל המועדונים וכל האיצטדיונים. הכדורגל פשוט ימות, עם כל הצער שבדבר.
תגובה 1:
ברגע שיריבות מידרדרת לפחד לבוא למגרש אז המשחק לא שווה כלום . לסגור את הכדורגל הישראלי לחודש ! נמאס
הוסף רשומת תגובה