עוד בתור ילד, ואפילו בתור נער, לא הייתי מסוגל להתמודד עם המספר "שישה מיליון" והמונח "השמדת עם".
מה זה "עם"? מה זה שישה מיליון? מה זה מיליון? איך סופרים את זה בכלל? איך מתייחסים למספר כזה? כמה אצטדיוני כדורגל צריך למלא כדי להכיל את כולם? איך הצליחו להשמיד כמות כזו אדירה? איך הובילו אותם? מי יכל בכלל לתכנן מסע הרג כזה ואיך העולם שתק? שאלות רבות ללא תשובה..
אבל אז, בתור נער בוגר, כששמעתי לראשונה את סיפור העיירה של סבתי ואת סיפור ההישרדות שלה - דווקא אז התחברתי הרבה הרבה יותר אל השואה והמשמעות האמיתית שמאחורי המספרים והמונח השמדת עם, דרך השמדת קהילה.
העיירה קאלוש, העיירה של סבתי במזרח פולין, היתה עיירה קטנה ושקטה בה חיו 3,967 יהודים בשנת 1941 עם פרוץ המלחמה, שהיוו 15% מכלל תושבי העיירה. לא שישה מיליון, לא מיליון, לא מאה אלף. אפילו לא עשרת אלפים. "רק" 3,967.
סביר להניח שגם הם לא הכירו כולם אחד את השני, אבל גרו בשכנות באותו מקום, השתמשו באותם שירותים קהילתיים, הלכו לאותו שוק, למדו באותו בית-ספר בתקופה כלשהי בחייהם, נפגשו בבתי הכנסת, ציינו בצוותא את חגי ישראל וחיו חיי קהילה רגילים ושגרתיים לחלוטין.
אבל כל זה היה ונגמר...
לאחר פרוץ המלחמה ופלישת הנאצים, נותרו מכל העיירה שלושה יהודים בלבד! ש-ל-ו-ש-ה !!!! באחוזים זה יוצא 0.07 אחוז. כולם כולם כולם, גברים, נשים, זקנים, תינוקות, כולם נרצחו ונשלחו למחנות ההשמדה.
למי שמעוניין, מידע נוסף על עיירת קאלוש שנכחדה ניתן למצוא בקישור הזה, מתוך אתר מורשת יהדות פולין, משם לקוחים הנתונים והסיפורים: http://moreshet.pl/he/node/913
דווקא עם הנתון המספרי הזה היה לי הרבה יותר "קל" להתמודד, להבין ולהפנים. דווקא הנתון הזה, של עיירה קטנה שנכחדה לחלוטין, הבהירה לי הרבה הרבה יותר לעומק את המשמעות של יום השואה. הפילה לי באמת את האסימון. כלום לא נשאר. טיטוא מוחלט, ניקוי מהיסוד, סימון "וי" מבחינת הנאצים למה שכונה "הפתרון הסופי" וטיהור מושלם (למעט שלושה ברי מזל).
קהילה שלמה היתה ואיננה!
כשפרצה המלחמה בשנת 1939, סבתי זלדה לבית משפחת ריינהרץ, היתה בת 32. היו לה שבעה אחים ואחיות והיא היתה נשואה לנחמן (חונה) לבית משפחת אדלברג (Chuna Ajdelberg). התמונה הזו היא התמונה מיום חתונתם כשהיתה בת 29.
הם הספיקו להביא ילד לעולם עד אשר החלה המלחמה. כבר בשלב הראשון, עוד לפני שהנאצים החלו בטיהור והשליחה למחנות, נחמן הובל אל היערות, יחד עם יהודים נוספים, ושם נרצח. סבתי נותרה אלמנה עם תינוק בן שנה בלבד.
במאי 1941, באישון לילה וללא כל התרעה מוקדמת, סבתי הוגלתה לסיביר עם תינוקה למחנות העבודה. היא נפרדה ממשפחתה שנותרה בעיירה בלי בכלל לדעת שזו הפעם האחרונה שהיא תראה אותם.
במשך כל תקופת המלחמה היא שהתה במחנה העבודה עם תינוקה וכך ניצלו שניהם ממוות. כל נסיונותיה ליצור קשר עם משפחתה לאורך השנים עלו בתוהו.
רק כשחזרה לפולין, עם תום המלחמה, גילתה את הנורא מכל: שהיא איבדה את כולם. כ-ו-ל-ם: בעל, הורים, אחים, אחיות, דודים, בני דודים, אחיינים, קרובי משפחה ומכרים. הכל נמחק לחלוטין! היא נותרה בעולם לבדה עם ילד בן 4.
בשנת 2013 מצא מתן, האחיין שלי, את שמות בני משפחתה חקוקים באנדרטת זכרון במחנה ההשמדה אוושויץ לשם הם נלקחו.
מתוך השבר העצום הזה, של אישה בת 30 פלוס שנותרה לבדה בעולם עם ילד בן 4, היא הכירה את סבי (שאיבד אף הוא את כל משפחתו ונותר לבדו, אך מעולם לא דיבר על כך) התחתנה בשנית, הביאה לעולם את אבי - יעקב (ככל הנראה קרוי ע"ש בן משפחה של סבי) ועוד בן נוסף טוביה הקרוי ע"ש אמה טאובה. בשנת 1956 הם עלו ארצה ומשם כבר הכל היסטוריה...
הנה עדות קצרה שכתבה בספר שיצא לזכר יהודי קאלוש וקטע וידאו קצר בו אחותי מקריאה את העדות בטקס שנערך במושב בית זית בשנת 2014.
מה זה "עם"? מה זה שישה מיליון? מה זה מיליון? איך סופרים את זה בכלל? איך מתייחסים למספר כזה? כמה אצטדיוני כדורגל צריך למלא כדי להכיל את כולם? איך הצליחו להשמיד כמות כזו אדירה? איך הובילו אותם? מי יכל בכלל לתכנן מסע הרג כזה ואיך העולם שתק? שאלות רבות ללא תשובה..
אבל אז, בתור נער בוגר, כששמעתי לראשונה את סיפור העיירה של סבתי ואת סיפור ההישרדות שלה - דווקא אז התחברתי הרבה הרבה יותר אל השואה והמשמעות האמיתית שמאחורי המספרים והמונח השמדת עם, דרך השמדת קהילה.
העיירה קאלוש, העיירה של סבתי במזרח פולין, היתה עיירה קטנה ושקטה בה חיו 3,967 יהודים בשנת 1941 עם פרוץ המלחמה, שהיוו 15% מכלל תושבי העיירה. לא שישה מיליון, לא מיליון, לא מאה אלף. אפילו לא עשרת אלפים. "רק" 3,967.
סביר להניח שגם הם לא הכירו כולם אחד את השני, אבל גרו בשכנות באותו מקום, השתמשו באותם שירותים קהילתיים, הלכו לאותו שוק, למדו באותו בית-ספר בתקופה כלשהי בחייהם, נפגשו בבתי הכנסת, ציינו בצוותא את חגי ישראל וחיו חיי קהילה רגילים ושגרתיים לחלוטין.
אבל כל זה היה ונגמר...
לאחר פרוץ המלחמה ופלישת הנאצים, נותרו מכל העיירה שלושה יהודים בלבד! ש-ל-ו-ש-ה !!!! באחוזים זה יוצא 0.07 אחוז. כולם כולם כולם, גברים, נשים, זקנים, תינוקות, כולם נרצחו ונשלחו למחנות ההשמדה.
למי שמעוניין, מידע נוסף על עיירת קאלוש שנכחדה ניתן למצוא בקישור הזה, מתוך אתר מורשת יהדות פולין, משם לקוחים הנתונים והסיפורים: http://moreshet.pl/he/node/913
דווקא עם הנתון המספרי הזה היה לי הרבה יותר "קל" להתמודד, להבין ולהפנים. דווקא הנתון הזה, של עיירה קטנה שנכחדה לחלוטין, הבהירה לי הרבה הרבה יותר לעומק את המשמעות של יום השואה. הפילה לי באמת את האסימון. כלום לא נשאר. טיטוא מוחלט, ניקוי מהיסוד, סימון "וי" מבחינת הנאצים למה שכונה "הפתרון הסופי" וטיהור מושלם (למעט שלושה ברי מזל).
קהילה שלמה היתה ואיננה!
כשפרצה המלחמה בשנת 1939, סבתי זלדה לבית משפחת ריינהרץ, היתה בת 32. היו לה שבעה אחים ואחיות והיא היתה נשואה לנחמן (חונה) לבית משפחת אדלברג (Chuna Ajdelberg). התמונה הזו היא התמונה מיום חתונתם כשהיתה בת 29.
הם הספיקו להביא ילד לעולם עד אשר החלה המלחמה. כבר בשלב הראשון, עוד לפני שהנאצים החלו בטיהור והשליחה למחנות, נחמן הובל אל היערות, יחד עם יהודים נוספים, ושם נרצח. סבתי נותרה אלמנה עם תינוק בן שנה בלבד.
במאי 1941, באישון לילה וללא כל התרעה מוקדמת, סבתי הוגלתה לסיביר עם תינוקה למחנות העבודה. היא נפרדה ממשפחתה שנותרה בעיירה בלי בכלל לדעת שזו הפעם האחרונה שהיא תראה אותם.
במשך כל תקופת המלחמה היא שהתה במחנה העבודה עם תינוקה וכך ניצלו שניהם ממוות. כל נסיונותיה ליצור קשר עם משפחתה לאורך השנים עלו בתוהו.
רק כשחזרה לפולין, עם תום המלחמה, גילתה את הנורא מכל: שהיא איבדה את כולם. כ-ו-ל-ם: בעל, הורים, אחים, אחיות, דודים, בני דודים, אחיינים, קרובי משפחה ומכרים. הכל נמחק לחלוטין! היא נותרה בעולם לבדה עם ילד בן 4.
בשנת 2013 מצא מתן, האחיין שלי, את שמות בני משפחתה חקוקים באנדרטת זכרון במחנה ההשמדה אוושויץ לשם הם נלקחו.
מתוך השבר העצום הזה, של אישה בת 30 פלוס שנותרה לבדה בעולם עם ילד בן 4, היא הכירה את סבי (שאיבד אף הוא את כל משפחתו ונותר לבדו, אך מעולם לא דיבר על כך) התחתנה בשנית, הביאה לעולם את אבי - יעקב (ככל הנראה קרוי ע"ש בן משפחה של סבי) ועוד בן נוסף טוביה הקרוי ע"ש אמה טאובה. בשנת 1956 הם עלו ארצה ומשם כבר הכל היסטוריה...
הנה עדות קצרה שכתבה בספר שיצא לזכר יהודי קאלוש וקטע וידאו קצר בו אחותי מקריאה את העדות בטקס שנערך במושב בית זית בשנת 2014.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה