יום הזכרון לחללי מערכות ישאל: הסיפור על בחירת שמי - ליאור ואיך שלמה ארצי קשור לעניין?

"נולדתי בירושלים במלחמת יום הכיפורים. שמי ליאור הוא לא במקרה. הדלקת האורות בדרכה של אימי ללדת אותי, בתקופת המלחמה בזמן האפלה, הכתיבו זאת כנראה".

הציטוט הזה לקוח מתוך דרשת בר המצווה שלי. דרשה שאני זוכר אותה בע"פ עד היום והיא מלווה אותי כל חיי.

נולדתי בירושלים, בבית חולים הדסה עין כרם, ב-24 באוקטובר 1973, היום בו הוכרזה הפסקת אש בין ישראל למצרים. אחד הימים העקובים מדם במלחמת יום הכיפורים כיוון ששני הצדדים ידעו שהפסקת האש תיכנס לתוקף בעוד מספר שעות ולכן רצו, בדקה ה-90, להשיג עוד ועוד כמה שיותר הישגים צבאיים ואבידות בצד השני.

על סיפור בחירת שמי ליאור שמעתי מאימי כבר כשהייתי נער בוגר. סיפור מופלא שקיים רק באגדות.

וכך אימי סיפרה לי:

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, אבי גוייס מיד ונשלח לחזית בסיני שם לחם בגדוד שיריון. לאימי, שהיתה כבר בחודש התשיעי להריונה ועם יניב אחי הבכור, שהיה אז בן 4, כבר היה קשה מאוד לתפקד ולכן עברה לגור אצל סבי וסבתי, ההורים שלה. הצירים פקדו אותה חדשות לבקרים, גם בשל החודש המתקדם וגם בשל החרדה והדאגה ללא סוף לאבי. במשך כל ימי המלחמה הם ציפו לטלפון ממנו או מכתב, אבל לא הגיע שום דבר וכל מה שנותר לה לעשות זה רק להתפלל לשלומו וחזרתו הביתה בריא ושלם...

במשך כל ימי המלחמה, בהוראת הצבא, משעות הערב היתה האפלה מוחלטת בכל ערי ישראל מחשש להפצצות של מטוסי אוייב שיחדרו לשטח ישראל. אפילו רכבים לא הורשו לנסוע עם אורות דלוקים בכבישים ופנסי המכוניות נצבעו בצבע שחור. משפחתה של אימי, כמו כולם, היו יושבים בחושך מוחלט ערב ערב, מצפים שיעלה השחר.

ב-24 באוקטובר, בסביבות השעה 20:00 בערב החלו המים לרדת ואחיה של אימי יוסי מיד לקח אותה לבית החולים שהיה ממש 5 דקות מבית הוריה של אימי – ביה"ח שערי צדק הישן ברחוב יפו. אלא שאז הסתבר להם: בית החולים הפך כולו לבית חולים לפצועי מלחמה בלבד. לא מקבלים שום חולה אחר, גם לא יולדות. 

"אז מה עושים?!" שאל יוסי דוד שלי. "סעו לביה"ח הדסה עין כרם. זהו ביה"ח היחיד באיזור שמקבל אזרחים", נאמר לו.

ביה"ח עין כרם היה מרוחק מאוד מבית הורי אימי, אבל בלית ברירה, אם זה בית החולים היחיד בסביבה – אין מנוס מלנסוע עד אליו. הבעיה היתה שכבר ירדה החשיכה וכאמור חל איסור לנסוע באורות דולקים, על אחת כמה וכמה בכבישים המפותלים עד עין כרם. יוסי דוד שלי התחנן שאמבולנס יוביל אותה שכן היא כבר ממש כורעת ללדת, אבל נתקל בסירוב. כל האמבולנסים גוייסו לטובת פצועי המלחמה ומכיוון שלא היה לו רכב ברשותו – הוא הלווה רכב של שכן כדי להסיע את אימי לבית החולים.

לפי אימי, יוסי שהיה גם ככה "נהג שודים" לא קטן, דהר בכביש לעבר הדסה עין כרם במהירות מטורפת ובחשיכה מוחלטת בדרכים לא דרכים, כבישים לא כבישים.

כשהגיעו לביה"ח אימי נלקחה מיד לחדר לידה בלי לבזבז שניה אחת פנויה. הרופאים אמרו לדודי כי ממש הגיעו בדקה ה-90. עוד שניה היא היתה יולדת לך האוטו. גם חדר היולדות, כמו כל בית החולים וכל ירושלים היה באפילה מוחלטת. הרופאים ילדו אותה ממש עם פנסים.

ואז...

אימי מוכנה להישבע: בדיוק בשניה שראשי הקטנטן ביצבץ החוצה, בדיוק בשניה שנשמעה הצווחה הראשונה שלי (הראשונה ולא האחרונה... J) – חזר האור. הפסקת האש נכנסה לתוקפה. 21:00 בערב בדיוק זוהי שעת הלידה שלי.

"מזל טוב, יש לך בן", בישרו הרופאים לאימי (בימים ההם לא ידעו מה זה אולטרא סאונד ומה מין הילוד) ובאותה שניה נפלה בליבה של אימי החלטה: לבן שלי יקראו "ליאור" כי באותה שניה בדיוק בא יצא – חזר האור.

אבי קיבל בהתרגשות גדולה את הבשורה על הולדת בנו השני בזמן הלחימה בתעלת סואץ. מפקדיו לא יכלו  לשחרר אותו לבקר את אימי ואותי, אבל נתנו לו לעשות שיחת טלפון היישר לבית החולים. זה גם משהו.

אימי התרגשה מאוד לשמוע את קולו של אבי לראשונה. היא בישרה לו וסיפרה לו על כל מה שעברה עד הלידה ועל בן נוסף, אח ליניב, שמצטרף למשפחה.

ואז אמר אבי לאימי: "תשמעי ציפי, היתה לי כל הזמן תחושה שזה בן ולא הפסקתי לחשוב עלייך ועל התינוק מאז שהגעתי לכאן. בתחילת המלחמה נפל בגדוד שהגעתי אליו קצין צעיר. לא הכרתי אותו אבל לפי מה שמספרים כאן נלחם בחירוף נפש מול המצרים, הוביל שיירת טנקים עד שחטף צרור ומת. כולם כאן כואבים על מותו. אני מאוד מאוד רוצה שיקראו לבן שלנו על שמו. היה לו שם מאוד יפה...".

אימי מיד קטעה אותו: "לא, אני מצטערת. כבר בחרתי שם. שם מקסים שגם קשור ללידת בננו. בבקשה, אל תציע שם אחר".

אבי ניסה לשכנע אותה: "תשמעי, זו באמת מעין הבטחה שלי לעצמי. לא הכרתי אותו, אבל שמעתי שהיה בחור מקסים, קצין מוערך, אדם מיוחד. בחור צעיר שנקטף, לא הספיק הרבה בחיים.."

שוב אימי התעקשה ושוב אבי ניסה לשכנע, עד שהיא שאלה אותו: "טוב מה שם החייל שנפל?"

והתשובה היתה צפויה:

ליאור!

ההלם שפקד את אימי היה גדול מאוד, כך היא מספרת. "אבל זה בדיוק השם שחשבתי!!!!", היא אמרה לאבי בטלפון. ממרחק של מאות קילומטרים חשבו שניהם על אותו שם בדיוק.

לברית המילה שלי אבי שוחרר מהמילואים ויצא לחופשה מיוחדת של 24 שעות בלבד. זו היתה הפעם הראשונה בה הוא ראה אותי ואת אימי ואחי מהיום שבו גוייס עם פרוץ הקרבות. אחרי הברית חזר לצבא והשתחרר סופית חודשיים אח"כ.

לימים, כבר בתור נער, ובעיקר ביום הזכרון, ניסיתי לברר אצל אבי עוד קצת פרטים אודות אותו ליאור הקצין המוערך שנפל במלחמה, אבל אבי לא הכיר אותו אישית ולא ידע פרטים עליו. רק שמע אודותיו מכל הלוחמים והמפקדים בגדוד השריון אליו צוות. אם רציתי יכולתי לברר בעצמי, אבל ויתרתי.

רק כשהקים משרד הבטחון את אתר "יזכור" המדהים בתחילת שנות ה-2000 – סוף סוף היה לי מושג על מי מדובר.

רק חייל אחד בשם "ליאור" נפל במלחמת יום הכיפורים – זהו סגן משנה ליאור יונתן, חבר קיבוץ שריד, לא אחר מאשר בנו של המשורר הידוע נתן יונתן ועליו כתב אביו את השיר "לכשתגדל ליאור" (או "זמר לבני") שמבצע שלמה ארצי. אחד השירים המרגשים שנכתבו לטעמי.

קראתי שוב ושוב את הטקסט הקצר שנכתב עליו באתר יזכור

http://www.izkor.gov.il/HalalView.aspx?id=93504

אז גם הבנתי למה כולם בגדוד, ככל הנראה, דיברו עליו והצטערו על לכתו. אביו היה מאוד מפורסם באותם ימים, אחד המשוררים הבולטים של התקופה שכתב שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל (ושאני אישית מאוד אוהב) כגון: חופים הם לפעמים, החול יזכור, נאסף תשרי, בסוף הדרך, שיר אהבה ישן ועוד ועוד...

ליאור יונתן היה בן 21 בנופלו. לפי הנכתב באתר יזכור היה באמת בחור מדהים, שאהב צילום כמוני, אבל לטייל כמוני, אהוד מאוד, סקרן, הרפתקן לא קטן שאף הספיק לצלוח את הכינרת!

כשגוייס לצבא היה ברור לו שילך למסלול קרבי והגיע לחיל השיריון. הוא סיים קורס קצינים ושירת עם פרוץ המלחמה כמפקד מחלקת טנקים בגזרת סיני. בשעות הראשונות של המלחמה ליאור ניהל שעות של קרב מול כוח חי"ר מצרי ענק במעט כלי הלחימה שעמדו לרשותו. הוא הספיק להודיע בקשר שנתקל ונתן הוראה לחייליו להסתער על האוייב עד שנפצע אנושות בעצמו מצרור בצוארו ופונה משדה הקרב. על אף ניסיונות הצוות הרפואי להצילו - בשעות הערב ליאור כבר לא היה עוד בחיים.

קראתי רבות גם על אביו נתן - ההתמודדות הקשה מנשוא שלו עם השכול והאובדן, השירים והקטעים שכתב בעקבות נפילתו של ליאור (אחד מאותם שירים הוא "הרדופים", שוב בביצוע של שלמה ארצי, אחד השירים המדהימים שנכתבו) ועל אלבום הצילומים שיצא לאחר מותו. 

באתר יו-טיוב ניתן למצוא סרט על ליאור בשלושה חלקים
חלק א'
חלק ב'
חלק ג'

מעולם לא ביקרתי בקברו של ליאור יונתן. מעולם (למיטב זכרוני) לא ביקרתי בקיבוץ שריד. יום אחד אולי אעשה זאת.

אז זהו סיפורי וזהו סיפור שמי.

ליאור יונתן – יהי זכרו ברוך