בעוד כחודש יערכו הבחירות לכנסת וכמו בכל מערכת בחירות - תמיד חוזרות הטענות הידועות על הבעיות החברתיות, הכלכליות, הביטחוניות, הבריאותיות ועוד ועוד. תמיד יהיו אלו המפלגות היושבות באופוזיציה (פעם הימין ופעם השמאל) שידברו בגנות הממשלה המכהנת על תחלואי המדינה והדרכים שלהן לשפר אותן.
אחת מאותן תחלואות, תרתי משמע, זו כמובן מערכת הבריאות במדינת ישראל. תמיד תמיד תימצא סיבה (כנראה בצדק) לתקוף את הממשלה המכהנת בנושא וכך גם במערכת הבחירות הנוכחית: התרופות שנמצאות מחוץ לסל, ביטוחי קופות החולים שלא מכסות הרבה, הרפואה הפרטית לעשירים בלבד, שכר האחיות וגם: הצפיפות הבלתי נסבלת בבתי החולים ובחדרי המיון.
בכל תקופה שלפני הבחירות, כשאני שוב שומע על הצפיפות בבתי החולים ועל החולים שמאושפזים במסדרונות, אני נזכר בסיפור משעשע שארע לי כשעבדתי כתחקירן בתוכנית "ערב חדש". אפשר ללמוד מהסיפור הזה הרבה על תפקיד התקשורת במערכות בחירות, אבל לזה נגיע בסוף.
ב"ערב חדש" עבדתי בסה"כ קצת יותר משנה, מינואר 2000 עד מרץ 2001, אבל בשל האינטנסיביות הרבה שכרוכה בעבודה הזו, ובייחוד כשמדובר בתוכנית אקטואליה יומיומית בשידור חי, עם כל הלחץ, המתח והעצבים – התחושה שלי היתה כאילו עבדתי שם לפחות 10 שנים...
הגעתי אל העבודה הזו ממש במקרה, בזכות קשרים של חבר שעבד שם שהמליץ עלי והכניס אותי פנימה. במישור האישי, הייתה זו תקופה מאוד קשה עבורי. רק כמה שבועות קודם סיימתי קשר רומנטי ארוך בצורה כואבת והייתי בדאון עמוק. עברתי לגור בדירה שכורה בת"א ועבדתי בשתי עבודות במקביל. רציתי למצוא את עצמי כמה שיותר עסוק, לדחוק בכל דרך את המחשבות עליה ולנסות לפתוח דף חדש בחיי (מה שלא ממש הצליח..).
ערב-חדש היה מקום עבודה אידיאלי לכך. מאוד אהבתי את האקשן, את העבודה בתנאי לחץ שלא מאפשרת לך לנשום, ההתעסקות באקטואליה ובנושאים בעלי חשיבות שכל המדינה מדברת עליהם. התחושה שאתה עובד על אייטם בתוכנית שצופים בה עשרות אלפים (ערוץ 10 לא היה קיים והמתחרה היחיד על אותה משבצת היה "5 עם גדי סוקניק") היא תחושה של אחריות אמיתית וגם סיפוק גדול. על אייטם מוצלח הייתי מקבל המון שבחים. את התוכנית הנחו באותה תקופה דן מרגלית וגאולה אבן ברוטציה.
אחד הדברים הקשים ביותר שהיו לי בעבודה בערב-חדש היתה העובדה שלעיתים הייתי מרגיש כמו אחד שחושב רק על טובת התוכנית ועל רייטינג ומאבד, בעקבות כך, קצת רגש אנושי בסיפורים כואבים ומרגשים. "think buissnes ותלמד להתנתק" זה מה שהייתי שומע כמעט כל יום מעורכי ומפיקי התוכנית.
הסיפור על הצפיפות בבתי החולים היה לפני הבחירות שהתקיימו במרץ 2001. אהוד ברק היה אז ראש הממשלה המכהן, מפלגת העבודה בשלטון, והליכוד (בראשות אריאל שרון) תקף אותו בין השאר על המצב בבתי החולים. הצפיפות, התורים, הקריסה של הרופאים תחת שעות העבודה המרובות ועוד ועוד. לאוהד ברק משפט אחד קבוע מקמפיין הבחירות הקודמות ב-99 (כשניצח את ביבי). משפט שהפך לסמל וברק היה חוזר עליו שוב ושוב: "הזקנה במסדרון בבית החולים בנהריה" (לימים יאיר לפיד עשה משהו דומה עם "ריקי כהן מחדרה").
בישיבות הבוקר הועלו הרבה רעיונות כיצד עלינו לטפל בנושא הבחירות ובסיכום ממשלת ברק, החל מיציאת צה"ל מלבנון, האבטלה הגואה, ערביי ישראל (מהומות אוקטובר למי שזוכר), וגם במצב בבתי החולים שברק הבטיח לשפר ולשנות, אבל המצב נותר כפי שהוא ועדיין ישנם מאושפזים רבים השוכבים במסדרונות בתי-החולים מחוסר מקום.
לצורך כך, יצאתי משעות הבוקר, יחד עם צוות צילום, אל אחד מבתי החולים בפריפריה בו קיימת צפיפות מיוחדת. המטרה היתה אחת: למצוא זקנה כלשהי השוכבת במסדרון (כמו זו שאהוד ברק דיבר עליה) ולעשות איתה בשידור חי מה שמכונה בעגה המקצועית "ראיון אוזניה" (ראיון שמתקיים בצורה כזו שהיא מדברת אל המצלמה בזמן שהיא שומעת את השאלות באוזניה שהמראיין שואל מהאולפן).
הגענו אל בית-החולים ומיד ניגשתי אל הדובר, עימו קבעתי מראש, שהסכים לשתף פעולה. לא בכל יום מגיע צוות שידור אל בית-חולים בפריפריה ויש לו ולהנהלה אינטרס מאוד גדול להעלאת הנושא לסדר היום.
ביה"ח הוא מבנה גדול, הרבה מאוד מחלקות, ויחדיו התחלנו לעבור מחלקה מחלקה על מנת לחפש מרואיינת מתאימה שמיטתה ממוקמת במסדרון. המשימה לא היתה פשוטה בכלל: למצוא מישהי שגם תסכים להתראיין, גם תדבר בשפה ברורה וצלולה וגם, ולא פחות חשוב - תדע להעביר את המסר כמו שצריך.
ככה רצנו בין החולים אבל לא מצאנו אחת כזו. בכל פעם היינו נתקלים בבעיה אחרת: או שהיא לא היתה מוכנה להתראיין או שהיא לא דיברה עברית או שהיא היתה זקנה מדי...
לאורך כל השעות הללו הייתי בקשר עם המערכת בת"א. אמרתי למפיקה ולעורכת: "הצוות פה איתי. אנחנו מחפשים מרואיינת מתאימה אבל לא מוצאים בינתיים. ברגע שאמצא – אני אעשה איתה תחקיר ואפקסס אותו למערכת".
השעה כבר התחילה להיות לחוצה והעורכת נותנת לי הוראה: "ליאור, אני רוצה זקנה! אבל אם אין תביא מה שיש. העיקר שיהיה ראיון בשידור חי".
לפתע קרא לי דובר ביה"ח: "ליאור, בוא. מצאתי מישהו".
הוצאתי אנחת רווחה, אבל כשהגעתי אליו - התאכזבתי. הוא לא היה זקן, "רק" בן 60 פלוס, שאושפז ליומיים בלבד ולכן מיקמו אותו איפה שמיקמו. אמרתי לעצמי – טוב, גם זה משהו. עדיף שיהיה לי משהו ביד מאשר אף אחד. אלא שאז התעוררה בעיה אחרת. כשהתחלתי לעשות איתו תחקיר גיליתי שאין לו שום טענות לממשלה... הוא לא האשים אותה בכלום וקיבל את העובדה שהוא מאושפז במסדרון בהבנה מלאה.
הייתי מאוד מתוסכל. בלית ברירה ערכתי איתו תחקיר למרות שידעתי היטב כמה שהאייטם עומד לצאת משעמם ויבש. אבל בכל זאת – הצילום האותנטי של שכיבה במסדרון – גם הוא עושה את העבודה ומעביר את המסר. שאלתי אותו שאלות לגבי מצבו הבריאותי שיכול להידרדר, לגבי האי-נוחות לשכב במסדרון, ההבטחות של ברק לשפר את המצב... אבל כלום לא עזר. לא הצלחתי "לחמם" אותו. לא הצלחתי להוציא ממנו שום מילה רעה. הבן-אדם פשוט היה אדיש, רגוע וממש לא אחד שיכעס גם אם היו מאחסנים אותו בתוך השירותים.
16:45, רבע שעה לפני תחילת השידור, פיקססתי את התחקיר והצוות מיקם את עצמו כדי לכוון תאורה, לחבר את האוזנייה וכדומה. הודעתי לו שהוא עולה לשידור בסביבות 17:15.
עם תחילת התוכנית הייתי עם הטלפון הסלולרי בקו פתוח עם המערכת בת"א. לוודא שהכל עובד ושיתנו לי סימן דקה לפני שמתחילים.
פתאום...
משום מקום...
בשעה 17:10, שמעתי צעקות מקצה המסדרון הארוך: "ליאור, ליאור! בוא מהר! יש זקנה! יש זקנה!!!".
הייתי כולי מאושר, כמו מישהו ששמע שהוא זכה בפרס הראשון בלוטו. רצתי אל הדובר. "איפה היא? איך היא?"
הדובר אמר לי: "בוא מהר. היא ממש אחלה. גם זקנה, גם מוכנה להתראיין וגם מדברת ממש לעניין. כולה מלאה טענות כרימון".
דיברתי עם העורכת בדחיפות. רק במקרים נדירים ביותר מדברים עם העורכת לאחר שהתוכנית כבר החלה. אמרתי לה תוך כדי ריצה במסדרון: "יש זקנה! אבל אני לא אספיק לעשות איתה תחקיר. יש לי בדיוק 5 דקות".העורכת לא חשבה פעמיים. "תעזוב תחקיר. גאולה אבן כבר תסתדר איתה".
רצתי מיד לצוות והוריתי להם מהר מהר מהר לקפל הכל. התנצלתי בפני החולה ותוך שניות, בלי תחקיר, בלי כלום, בלי לדעת אפילו איך קוראים לה, בת כמה היא, כמה זמן היא מאושפזת ועוד פרטים חשובים בתחקיר – מיד "תקעתי" לה אוזניה לאוזן, חיברנו לה מיקרופון לדש הבגד ושניות אחר-כך היא כבר היתה "באויר".
היה זה אחד האייטמים הטובים ביותר שעשיתי!
היה בו הכל: זקנה במסדרון שמדברת ממש לעניין - זועמת מצד אחד אבל מצחיקה מצד שני. היא סיפרה איך כל הזמן עוברים ושבים בועטים לה בנעלי-הבית והיא צריכה כל פעם לקום להביא אותם. דיברה על המצב בצורה מאוד אמיתית עם המון בטחון עצמי, סיפרה שהיא כבר שבוע כאן והזמינה את ראש-הממשלה בכבודו ובעצמו לבוא ולנסות לשכב פה שעה אחת, אם הוא יצליח בכלל.
היה בו הכל: זקנה במסדרון שמדברת ממש לעניין - זועמת מצד אחד אבל מצחיקה מצד שני. היא סיפרה איך כל הזמן עוברים ושבים בועטים לה בנעלי-הבית והיא צריכה כל פעם לקום להביא אותם. דיברה על המצב בצורה מאוד אמיתית עם המון בטחון עצמי, סיפרה שהיא כבר שבוע כאן והזמינה את ראש-הממשלה בכבודו ובעצמו לבוא ולנסות לשכב פה שעה אחת, אם הוא יצליח בכלל.
לאחר הראיון הודתי לה מכל הלב. אמרתי לה כמה שהיא מדהימה ומזכירה לי את סבתא שלי ז"ל וכמובן שאיחלתי לה הרבה מאוד בריאות ואורך חיים.
אח"כ גם החלפתי "כפות" עם הדובר על כך ששיחק אותה ובזכותו יצא ממש אחלה אייטם.
וכך, כשחיוך גדול מרוח על פני, קיפלתי יחד עם הצוות את הציוד ועלינו על הרכב חזרה לת"א.
למחרת בישיבת הבוקר קיבלתי המון שבחים. זה היה ה-אייטם שעשה את התוכנית וכולם אמרו לי איזה יופי של זקנה מצאת, בלי לדעת מה באמת התרחש מאחורי הקלעים.
ומילה אחת לסיום על תפקיד התקשורת בכל הסיפור:
אלמלא הבחירות, ספק רב אם היינו בערב-חדש מטפלים בנושא כזה שאין בו שום דבר חדש כבר שנים על-גבי שנים. הזקנה אותה זקנה, הצפיפות אותה צפיפות, הבעיות אותן בעיות. אז אולי בכל זאת טוב שיש בחירות פעם בשנתיים ולא כל ארבע שנים? והלואי הלואי שיום אחד המצב יהיה טוב יותר. בסופו של דבר, אם לא ישתנה דבר, כנראה גם אנחנו נצטרך להיות שם במקום הזקנה במסדרון...
בית החולים בנהריה. צילום מתוך אתר בית החולים
