1984. כיתה ה'. מסיבת כיתה אצלי בבית ביום שישי בערב. כולם מפזזים במרכז הסלון לאחר שהעפתי את ההורים מהבית, אחי הגדול יצא עם חברים ואחותי הקטנה נשלחה לישון אצל חברה.
"שים דיבור חדיש", "לא, שים מייקל ג'קסון", "שים דיוויד בואי", "מה פתאום, שים דוראן דוראן". הבנות מבקשות את סינדי לאופר או פול יאנג ומישהי אמיצה מבקשת את "Like a Virgin" של מדונה.
אבל אני מתעלם מכולם ויודע היטב מה אני הולך לשים עכשיו: שיר אחד ויחיד מתוך תקליט שקניתי באותו יום במיוחד למסיבה - התקליט של Wham. שמעתי את השיר הזה ברשת ג' בפעם הראשונה רק כמה שבועות קודם וידעתי: זה השיר שאני רוצה לרקוד איתה סלואו. היא בטוח תסכים, אין מצב שלא.
אם אני זוכר נכון, "Careless Whisper" היה השיר האחרון בתקליט שנפתח עם הלהיט "Wake me Up". כיוונתי את המחט של הפטיפון בזהירות לעבר השיר האחרון, אבל פספסתי בכמה מילימטרים ונשמעה מנגינת הסוף של "Freedom" לאכזבת כולם. אח"כ השתרר שקט לכמה שניות עד שהחצוצרה עלתה במלוא העוצמה. כולם מיד זיהו והבינו שזה הזמן להירגע מהקפיצות ותנועות הדיסקו.
שני זוגות חברים שכבר היו בכיתה נצמדו זה לזו והתנענעו במרכז הסלון. השאר, במין קוד קבוע, חוזרים להתיישב בכסאות מסביב ואז ניגשים בהיסוס בן לבת או בת לבן ומציעים לרקוד סלואו. אני לא הייתי היחיד בכיתה שהיה דלוק עליה, אבל ידעתי שיש לי יתרון ברור: המסיבה בבית שלי. הם יוותרו לי. יתנו לי את זכות הראשונים. המבטים של החברים הופנו אלי: אתה ניגש או לא? אם לא, אנחנו ניגש.
החצוצרה כבר נגמרה והקול המדהים של ג'ורג' מייקל עלה. נשארתי נטוע במקומי. כמו טמבל. חבר אחר, שהבין שאנחנו כבר באמצע השיר - קיבל את אישורי דרך המבט בעיניים. הוא ניגש אליה והציע לה לרקוד איתו סלואו. בערתי. חזרתי להתעסק עם התקליטים כדי לבחור את השיר הבא כאילו כלום, אבל בתוך תוכי אכלתי את עצמי. חתיכת מטומטם. פחדן.
כך פספסתי את הסלואו שכל-כך חלמתי עליו.
שבועיים אח"כ, במסיבה בביתו של אותו חבר שקם לרקוד איתה, לאחר שירי הדיסקו המשובחים, הוא שם את "Careless Whisper". התיישבתי. ואז, החבר סימן לי עם העיניים: "אני חייב לך. אתה יכול לגשת". אזרתי אומץ. קמתי. הצעתי לה לרקוד. ריקוד שאני לא אשכח כל חיי. שיר שאני לא אשכח לעולם.
תנוח על משכבך בשלום ג'ורג' מייקל
