כששואלים את הבנות שלי איזה חג הן הכי אוהבות, באופן מפתיע חנוכה לא נמצא בשלישייה הפותחת. זה קצת מאכזב אותי כיוון שכשאני הייתי בגילן, וגם בגיל מתקדם יותר, חנוכה היה תמיד החג האהוב עלי ביותר. הרבה יותר מפורים, פסח, ראש השנה ושאר חגי ישראל.
אהבתי את חנוכה (ואוהב עד היום) כמעט מכל פן: הדלקת הנרות, המאכלים, הסיפורים, המשחקים, השירים (וגם את החופש שהיה נלווה אליו :). היה בחנוכה בכל שנה משהו ענוג וכאיש של חורף - זה היה מתחבר לי מצויין עם מזג האויר הסגרירי מבחוץ והנרות המחממים מבפנים. בתור ילד ירושלמי, אני זוכר ימי חנוכה גשומים מאוד, קור כלבים בחוץ, ואני עומד מול אדן החלון ומביט בנרות הצבעוניים. הדלקת נרות בערב שבת היתה שייכת לאימי ואחותי בלבד ולי אישית לא היה בזה שום ריגוש. זה שלהן, הייתי אומר לעצמי. בחנוכה, היו ימים שפשוט לא זזתי מהחנוכייה. יושב ומביט בנרות.
אבל אחד הזכרונות החזקים ביותר כילד שיש לי מחנוכה היה העובדה שמדובר בחג משפחתי. הכי משפחתי שיש. להבדיל מסעודת ליל הסדר או מארוחות חג בראש השנה, סוכות או שבועות, שם כל בני המשפחה יושבים יחד לארוחה מאולצת ותו לא, ולרוב זה כולל דודים ואורחים שאין להם באמת שום קשר למשפחה הכי קרובה - בחנוכה זכורה לי עוד בתור ילד חווייה אחרת לחלוטין. חוויה אמיתית של הדלקת נרות יחד כל המשפחה. לא היה דבר כזה הדלקה בלי שכל בני המשפחה בבית. מחכים שכולם יחזרו, נהיה יחד ורק אז מדליקים. ומכיוון שזה נמשך כך שמונה ימים ברציפות - החוויה הזו נשארה אצלי חקוקה חזק מאוד בכל שנה.
גדלתי בבית חילוני והמשמעות של החג היתה אז מהסיפורים בגן ובבית הספר. נצחון המכבים על היוונים, נס פח השמן, חורבן בית המקדש וכדומה. סיפורים שכל ילד גדל עליהם, אבל בבית לא היינו מרחיבים על כך יתר על המידה ומסתפקים במה שנלמד במסגרות החינוכיות.
לפני 15 שנה בדיוק, בחנוכה תשנ"ט, במהלך התכתבות על חג החנוכה, כתבתי למישהי כמה אני אוהב ומחובר לחג הזה. היא כתבה לי בחזרה משהו שגרם לי להרבה הרהורים. נברתי בארכיון המכתבים הפרטי שלי מאותם ימים על מנת להביא את הציטוט שלה במדויק:
"כשמסתכלים על חנוכה כעל חג חורפי וקר שבו מדליקים נרות חמימים וצבעוניים, ושרים שירים עליזים, אין ספק שזהו חג אהוב ביותר. אבל אם מנסים להבין את משמעות החג, את הצד הדתי של העניין - ומגלים שמזה לא נשאר הרבה, מבינים שמה שהיה פעם זה לא מה שעכשיו (ולצערי זה המצב ברוב החגים - לפחות מבחינתי). וההבדל המהותי ביני לבינך נובע כנראה מהעובדה שגדלת כילד חילוני ולכן לא התעניינת, כמרב הילדים של היום, במשמעות, אלא רק בחיצוניות"
בכל שנה בחנוכה הייתי נזכר בציטוט הנ"ל שלה. היום, כמי שקרוב יותר לדת וכאבא לשתי בנות, אני יכול לומר שהיא tfi צדקה (כמו בנושאים אחרים, אבל זה לא קשור כרגע..). מבחינה דתית, אצל רוב האוכלוסייה, לרבות הילדים - אין היום משמעות לחג. כשהלכתי השבוע עם הבנות שלי לחנות צעצועים - ראינו לא פחות מ-20 סוגי סביבונים. רק אחד מהם היה עם האותיות נ.ג.ה.פ. כל השאר - קופצים ומנגנים ואורות צבעוניים, כאילו מדובר בדיסקוטק. זה העציב אותי.
אפילו ברולדין, שם הסופגניות המסורתיות, אחד מסממני החג הכי בולט, הפכו למוטציות שכמעט ואין להן שום קשר, לא במראה ולא בטעם, לסופגניות עם הריבה שאני אכלתי בתור ילד.
לחיצוניות דווקא יש משמעות כלשהי בעיני. היא זו שאמורה להעניק כבר מגיל צעיר את חווית החג. אבל מהמשמעות אכן לא נותר הרבה. אני, למשל, רק בגיל יחסית מתקדם ידעתי מי היו כל חמשת בניו של מתיתיהו. גם אם למדתי את זה בבית הספר - שום דבר לא נחקק מזה. מעניין אותי לעשות סקר בקרב 100 אנשים, מכל קצוות האוכלוסיה, כדי לבחון מי עוד יודע זאת. סביר להניח שהרוב דווקא יידעו מי הם חמשת חברי להקת One Direction...
אלא שכאן נשאלת השאלה מי אחראי לזה? האם המסגרות החינוכיות? המסגרות המשפחתיות? או אולי כל אדם, בין אם הוא דתי או חילוני, צריך לשבת עם עצמו לקרוא ולחקור קצת יותר לעומק על משמעות החג.
מאז עברו הרבה מים בנהר וכשנסעתי לטיול לרומא שבאיטליה בשנת 2006 - התחולל אצלי איזשהו מהפך.
זה קרה בסיור שערכנו בקולוסיאום ובשער טיטוס המפורסם הסמוך אליו
טיטוס, בשני משפטים, היה קיסר רומא ונחשב לאחד מגדולי הצוררים והרשעים שקמו לעם היהודי כיוון שדיכא את המרד הגדול והחריב את בית המקדש השני. שער טיטוס, הנקרא גם שער ניצחון, הוא שער שהקדיש הקיסר דומיטיאנוס לטיטוס אחיו לאחר הניצחון על היהודים בשנת 70 לספירה.
עמדתי והתבוננתי מעל לשעה על השער הזה וממש חשתי שמתחוללת בתוכי מעין סערת רגשות. כעס עצום על השמחה הגדולה שלהם. אמנם הכרתי את השער הנ"ל מתמונות, אבל כשאתה עומד מולו - היהודי הקטן מול האבן החצובה העצומה הזו - זה לא דומה לשום דבר.
שער טיטוס הוא למעשה ההיפך המוחלט מחג החנוכה שלנו, העצב והחורבן שלנו זו השמחה והחגיגה הגדולה שלהם (ושלא ישתמע שאני מאשים בכך את תושבי רומא של היום :). זה בדיוק כמו שיום העצמאות אצלנו הוא יום האבל של מדינות ערב ואפילו כמו שחגיגה של אוהדי הפועל לאחר נצחון בדרבי הוא רגע קשה מאוד עבור אוהדי מכבי.
בחנתי כל תבליט בשער טיטוס, כל סנטימטר בו. דווקא אז הבנתי באמת מה מסמל החג הזה עבורינו היהודים. בזיזת בית המקדש והתהלוכה מירושלים עד לרומא (לא ברור לי איך? באוניה?) עם מנורת הזהב בראש, רק העצימה אצלי, ממש באותן שניות כשאני עומד תחת השער, את המשמעות של החג הזה. את הכאב הגדול שחוו אז המכבים (או המקבים). לא במקרה דווקא המנורה - זו שציינה את תבוסת היהודים, היא זו שנבחרה כסמל המדינה, סמל לתקומתנו.
לימים, כשגדלתי יותר והתעמקתי הרבה יותר בחג הזה - שום דבר לא באמת התקרב לאותה עוצמה חווייתית שהרגשתי תחת שער טיטוס.
דווקא נס פח השמן, על אף שרבים יגידו שהוא זה הסימון מהקב"ה להתגלותו בשעת צרה, הוא מבחינתי הדבר הפחות משמעותי בחג הזה. שחרור ירושלים משלטון היוונים והמתיוונים, הנצחון במרד, משמעותי לא פחות ואולי אף נס גדול יותר. לא במקרה בפיוט "הנרות הללו" שאנו אומרים לאחר הברכות (ורק בשנים האחרונות אני מקפיד לומר אותו בשלמותו) מוזכרים לא רק הניסים:
"הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אָנוּ מַדְלִיקִין עַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת". הכל ביחד וגם כל אחד לחוד.
היום אני מנסה בכל דרך להחדיר לבנותיי הקטנות (4 ו-6) את משמעות החג. הרבה הרבה מעבר לאכילת סופגניות או הדלקת הנרות. מסביר להן גם מבחינה דתית וגם מבחינה היסטורית, תוך כדי הענקת החוויה כי בלעדי זה אי אפשר.
ימים יגידו כמה באמת הצלחתי.
ולסיום, איך אפשר בלי התייחסות לשירי חנוכה? על חנוכה, באופן מפתיע, נכתבו הכי הרבה שירים.
לפני שנה בדיוק, בחנוכה תשע"ד, כתבתי פוסט בפייסבוק שנראה לי נכון להביא אותו גם כאן:
"כבר כתבתי כאן בעבר איך בזכות הבנות שלי אני חוזר אל שירי ילדות שלא שמעתי אותם עשרות שנים ופתאום נזכר בהם ומתרגש מחדש.
השבוע, בעת נסיעה ברכב עם הבנות, יצא לי לשמוע, כמו כל שנה, את "נרותי הזעירים". הפעם, לשם שינוי, גם התעמקתי במילים... אין לי ספק בכלל - זה השיר היפה ביותר מכל שירי חנוכה. המילים, המנגינה, המשמעות וכמובן - הביצוע והקול המרטיט של רוחמה רז.
אם אתם מחפשים שיר יפה, שקט, מרגש, נוגע - סתם כי יש לכם מצב רוח לשיר כזה - לא צריך ללכת רחוק. את נרותי הזעירים כיף לשמוע ולא רק בחנוכה.
ומי שמחפש קצת מקורות לשיר: את השיר כתב משורר בשם מוריס רוזנפלד לפני יותר מ-100 שנה. השיר נכתב במקור באידיש ורק בשנת 1958 תורגם לעברית ע"י ראובן אבינועם. רוחמה רז הקליטה ועיבדה את השיר בגרסה המפורסמת והמרגשת שלו בשנת 1975
(שלא תטעו, הכל מויקיפדיה כמובן... :)"
חג אורים שמח
אהבתי את חנוכה (ואוהב עד היום) כמעט מכל פן: הדלקת הנרות, המאכלים, הסיפורים, המשחקים, השירים (וגם את החופש שהיה נלווה אליו :). היה בחנוכה בכל שנה משהו ענוג וכאיש של חורף - זה היה מתחבר לי מצויין עם מזג האויר הסגרירי מבחוץ והנרות המחממים מבפנים. בתור ילד ירושלמי, אני זוכר ימי חנוכה גשומים מאוד, קור כלבים בחוץ, ואני עומד מול אדן החלון ומביט בנרות הצבעוניים. הדלקת נרות בערב שבת היתה שייכת לאימי ואחותי בלבד ולי אישית לא היה בזה שום ריגוש. זה שלהן, הייתי אומר לעצמי. בחנוכה, היו ימים שפשוט לא זזתי מהחנוכייה. יושב ומביט בנרות.
אבל אחד הזכרונות החזקים ביותר כילד שיש לי מחנוכה היה העובדה שמדובר בחג משפחתי. הכי משפחתי שיש. להבדיל מסעודת ליל הסדר או מארוחות חג בראש השנה, סוכות או שבועות, שם כל בני המשפחה יושבים יחד לארוחה מאולצת ותו לא, ולרוב זה כולל דודים ואורחים שאין להם באמת שום קשר למשפחה הכי קרובה - בחנוכה זכורה לי עוד בתור ילד חווייה אחרת לחלוטין. חוויה אמיתית של הדלקת נרות יחד כל המשפחה. לא היה דבר כזה הדלקה בלי שכל בני המשפחה בבית. מחכים שכולם יחזרו, נהיה יחד ורק אז מדליקים. ומכיוון שזה נמשך כך שמונה ימים ברציפות - החוויה הזו נשארה אצלי חקוקה חזק מאוד בכל שנה.
גדלתי בבית חילוני והמשמעות של החג היתה אז מהסיפורים בגן ובבית הספר. נצחון המכבים על היוונים, נס פח השמן, חורבן בית המקדש וכדומה. סיפורים שכל ילד גדל עליהם, אבל בבית לא היינו מרחיבים על כך יתר על המידה ומסתפקים במה שנלמד במסגרות החינוכיות.
לפני 15 שנה בדיוק, בחנוכה תשנ"ט, במהלך התכתבות על חג החנוכה, כתבתי למישהי כמה אני אוהב ומחובר לחג הזה. היא כתבה לי בחזרה משהו שגרם לי להרבה הרהורים. נברתי בארכיון המכתבים הפרטי שלי מאותם ימים על מנת להביא את הציטוט שלה במדויק:
"כשמסתכלים על חנוכה כעל חג חורפי וקר שבו מדליקים נרות חמימים וצבעוניים, ושרים שירים עליזים, אין ספק שזהו חג אהוב ביותר. אבל אם מנסים להבין את משמעות החג, את הצד הדתי של העניין - ומגלים שמזה לא נשאר הרבה, מבינים שמה שהיה פעם זה לא מה שעכשיו (ולצערי זה המצב ברוב החגים - לפחות מבחינתי). וההבדל המהותי ביני לבינך נובע כנראה מהעובדה שגדלת כילד חילוני ולכן לא התעניינת, כמרב הילדים של היום, במשמעות, אלא רק בחיצוניות"
בכל שנה בחנוכה הייתי נזכר בציטוט הנ"ל שלה. היום, כמי שקרוב יותר לדת וכאבא לשתי בנות, אני יכול לומר שהיא tfi צדקה (כמו בנושאים אחרים, אבל זה לא קשור כרגע..). מבחינה דתית, אצל רוב האוכלוסייה, לרבות הילדים - אין היום משמעות לחג. כשהלכתי השבוע עם הבנות שלי לחנות צעצועים - ראינו לא פחות מ-20 סוגי סביבונים. רק אחד מהם היה עם האותיות נ.ג.ה.פ. כל השאר - קופצים ומנגנים ואורות צבעוניים, כאילו מדובר בדיסקוטק. זה העציב אותי.
אפילו ברולדין, שם הסופגניות המסורתיות, אחד מסממני החג הכי בולט, הפכו למוטציות שכמעט ואין להן שום קשר, לא במראה ולא בטעם, לסופגניות עם הריבה שאני אכלתי בתור ילד.
לחיצוניות דווקא יש משמעות כלשהי בעיני. היא זו שאמורה להעניק כבר מגיל צעיר את חווית החג. אבל מהמשמעות אכן לא נותר הרבה. אני, למשל, רק בגיל יחסית מתקדם ידעתי מי היו כל חמשת בניו של מתיתיהו. גם אם למדתי את זה בבית הספר - שום דבר לא נחקק מזה. מעניין אותי לעשות סקר בקרב 100 אנשים, מכל קצוות האוכלוסיה, כדי לבחון מי עוד יודע זאת. סביר להניח שהרוב דווקא יידעו מי הם חמשת חברי להקת One Direction...
אלא שכאן נשאלת השאלה מי אחראי לזה? האם המסגרות החינוכיות? המסגרות המשפחתיות? או אולי כל אדם, בין אם הוא דתי או חילוני, צריך לשבת עם עצמו לקרוא ולחקור קצת יותר לעומק על משמעות החג.
מאז עברו הרבה מים בנהר וכשנסעתי לטיול לרומא שבאיטליה בשנת 2006 - התחולל אצלי איזשהו מהפך.
זה קרה בסיור שערכנו בקולוסיאום ובשער טיטוס המפורסם הסמוך אליו
טיטוס, בשני משפטים, היה קיסר רומא ונחשב לאחד מגדולי הצוררים והרשעים שקמו לעם היהודי כיוון שדיכא את המרד הגדול והחריב את בית המקדש השני. שער טיטוס, הנקרא גם שער ניצחון, הוא שער שהקדיש הקיסר דומיטיאנוס לטיטוס אחיו לאחר הניצחון על היהודים בשנת 70 לספירה.
עמדתי והתבוננתי מעל לשעה על השער הזה וממש חשתי שמתחוללת בתוכי מעין סערת רגשות. כעס עצום על השמחה הגדולה שלהם. אמנם הכרתי את השער הנ"ל מתמונות, אבל כשאתה עומד מולו - היהודי הקטן מול האבן החצובה העצומה הזו - זה לא דומה לשום דבר.
שער טיטוס הוא למעשה ההיפך המוחלט מחג החנוכה שלנו, העצב והחורבן שלנו זו השמחה והחגיגה הגדולה שלהם (ושלא ישתמע שאני מאשים בכך את תושבי רומא של היום :). זה בדיוק כמו שיום העצמאות אצלנו הוא יום האבל של מדינות ערב ואפילו כמו שחגיגה של אוהדי הפועל לאחר נצחון בדרבי הוא רגע קשה מאוד עבור אוהדי מכבי.
בחנתי כל תבליט בשער טיטוס, כל סנטימטר בו. דווקא אז הבנתי באמת מה מסמל החג הזה עבורינו היהודים. בזיזת בית המקדש והתהלוכה מירושלים עד לרומא (לא ברור לי איך? באוניה?) עם מנורת הזהב בראש, רק העצימה אצלי, ממש באותן שניות כשאני עומד תחת השער, את המשמעות של החג הזה. את הכאב הגדול שחוו אז המכבים (או המקבים). לא במקרה דווקא המנורה - זו שציינה את תבוסת היהודים, היא זו שנבחרה כסמל המדינה, סמל לתקומתנו.
לימים, כשגדלתי יותר והתעמקתי הרבה יותר בחג הזה - שום דבר לא באמת התקרב לאותה עוצמה חווייתית שהרגשתי תחת שער טיטוס.
דווקא נס פח השמן, על אף שרבים יגידו שהוא זה הסימון מהקב"ה להתגלותו בשעת צרה, הוא מבחינתי הדבר הפחות משמעותי בחג הזה. שחרור ירושלים משלטון היוונים והמתיוונים, הנצחון במרד, משמעותי לא פחות ואולי אף נס גדול יותר. לא במקרה בפיוט "הנרות הללו" שאנו אומרים לאחר הברכות (ורק בשנים האחרונות אני מקפיד לומר אותו בשלמותו) מוזכרים לא רק הניסים:
"הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אָנוּ מַדְלִיקִין עַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת". הכל ביחד וגם כל אחד לחוד.
היום אני מנסה בכל דרך להחדיר לבנותיי הקטנות (4 ו-6) את משמעות החג. הרבה הרבה מעבר לאכילת סופגניות או הדלקת הנרות. מסביר להן גם מבחינה דתית וגם מבחינה היסטורית, תוך כדי הענקת החוויה כי בלעדי זה אי אפשר.
ימים יגידו כמה באמת הצלחתי.
ולסיום, איך אפשר בלי התייחסות לשירי חנוכה? על חנוכה, באופן מפתיע, נכתבו הכי הרבה שירים.
לפני שנה בדיוק, בחנוכה תשע"ד, כתבתי פוסט בפייסבוק שנראה לי נכון להביא אותו גם כאן:
"כבר כתבתי כאן בעבר איך בזכות הבנות שלי אני חוזר אל שירי ילדות שלא שמעתי אותם עשרות שנים ופתאום נזכר בהם ומתרגש מחדש.
השבוע, בעת נסיעה ברכב עם הבנות, יצא לי לשמוע, כמו כל שנה, את "נרותי הזעירים". הפעם, לשם שינוי, גם התעמקתי במילים... אין לי ספק בכלל - זה השיר היפה ביותר מכל שירי חנוכה. המילים, המנגינה, המשמעות וכמובן - הביצוע והקול המרטיט של רוחמה רז.
אם אתם מחפשים שיר יפה, שקט, מרגש, נוגע - סתם כי יש לכם מצב רוח לשיר כזה - לא צריך ללכת רחוק. את נרותי הזעירים כיף לשמוע ולא רק בחנוכה.
ומי שמחפש קצת מקורות לשיר: את השיר כתב משורר בשם מוריס רוזנפלד לפני יותר מ-100 שנה. השיר נכתב במקור באידיש ורק בשנת 1958 תורגם לעברית ע"י ראובן אבינועם. רוחמה רז הקליטה ועיבדה את השיר בגרסה המפורסמת והמרגשת שלו בשנת 1975
(שלא תטעו, הכל מויקיפדיה כמובן... :)"
חג אורים שמח
