נדרשתי היום להביע בפומבי את דעתי לגבי השערורייה שתפסה כותרות בכל כלי התקשורת אודות סופרלנד שהחליטה לעשות הפרדה בין יהודים וערבים. ימים נפרדים לאלה וימים נפרדים לאלה. אלמלא נדרשתי לתת את חוות דעתי - ייתכן שלא הייתי בכלל כותב את הפוסט הזה, אבל אם כבר שאלו את דעתי, ומכיוון שתשובתי לא היתה כנה, אינני שלם עם עצמי ויש לי בכל זאת מה לומר בנושא - החלטתי לשבת ולכתוב פוסט זה.
כשקראתי את הידיעה לראשונה - היא עברה לידי כמו כל ידיעה אחרת. לא הזדעזתי, לא נפלתי מהכסא, למעט הכותרת המאוד ברורה - לא טרחתי לשבת ולקרוא ולהיכנס ממש לפרטי פרטים. הרי אלו הן סוג ידיעות שהכותרת מספיק ברורה וחד משמעתית. מה זה כבר באמת משנה מה יהיה כתוב בפנים. מה זה כבר באמת משנה מה תהייה תגובת הסופרלנד ומה תהייה תגובת הח"כים הערביים שמן הסתם ירצו להביע את דעתם והעיתונאים גם ירצו מצידם לתת להם את הבמה להשמיע את דעותיהם. הרי התשובה והתגובה גם של אלה וגם של אלה ברורה מאליה. גם את תגובות הגולשים, בטוקבקים ובפייסבוק, לא טרחתי לקרוא (דבר שבדר"כ אני דווקא כן עושה). אבל הפעם היה לי ברור - החלוקה תהיה משהו כמו 80-20. 80% מזועזעים, כולל קריאות לשרוף את המקום, חרם וכו' וכו' ומשהו כמו 20% שיצדיקו את המהלך של סופרלנד בטענות שונות.
כאמור, כשנשאלתי היום מה דעתי בנושא - התגובה הספונטנית הראשונה שלי היתה להיות פוליטיקלי-קורקט ולומר "שזה לא לעניין ההפרדה הזו". למה אנחנו צריכים לחיות בחברה כזו? הרי אנחנו, העם היהודי, עבר בדיוק אותו דבר באירופה בשנות ה-30 וגם הרבה לפני כן, הרי לא הייתי רוצה שהילדים שלי יהיו מופרדים מאחרים בבית הספר, בתנועות נוער או בפארק שעשועים. זה נכון, הכל נכון, אבל יש גם דעה אחרת שחשוב שהיא תישמע. דעה שלא הבעתי אותה היום בדיוק שקיימנו בנושא במקום העבודה וזו דעה שצריך לקחת אותה בחשבון. לא חייבים להסכים איתה, אבל לפחות לשמוע אותה.
אבל לפני שאני אביע את דעתי אני אלך לכיוון אחר לרגע ומשם להגיע לעצם העניין. נניח שהזמנת (אתה או את) זוג כרטיסים לסרט עם בן/בת זוגך. מדובר בסרט שחיכיתם המון המון זמן שהוא ייצא לאקרנים, הזמנת כרטיסים במיוחד במקומות הכי טובים ואתם מגיעים לקולנוע ליהנות מערב איכותי. רק דבר אחד לא לקחת בחשבון... גם אני מאוד רוצה לראות את הסרט הזה, גם אני מגיע עם אישתי, אבל אנחנו לא מגיעים לבד... מכיוון שלא מצאנו בייביסיסטר לאותו ערב - אני מגיע לקולנוע עם שתי בנותיי (שנתיים וחצי וארבע וחצי). הרי אין בזה שום מניעה, אין שום הגבלה בחוק לגיל לבתי קולנוע. קניתי להם כרטיסים בכסף מלא. זה נכון, אמנם הסרט ממש ממש לא מעניין אותן, אבל אני מקווה שיהיה בסדר... 2 דקות בלבד עוברות והנה זה מתחיל.. . זו חטפה לשניה את הפופקורן, זו בתגובה צורחת מבכי ודוחפת את אחותה... זו בתגובה מצטרפת לסימפוניית הדמעות והצרחות, נשכבת על ריצפת הקולנוע, כשאני מנסה להרים אותה ולהרגיע אותה מתחילות צרחות ה"די! די! די!" הידועות שלה... היא רצה לכיוון אחותה, מושכת לה בשיער, שוב צרחות, שוב בכי. בדרכים לא דרכים אני מצליח להרגיע אותן, הן שוב חברות טובות, הפעם משחקות יחד, רצות בין כל השורות באולם בשירה וריקודים... נראה לי שהפונטאה ברורה. הערב המהנה שתכננתם יחד הפך עבורכם לסיוט אחת גדול. אתה יוצא מהאולם מרוט עצבים. רץ להנהלה, דורש את הכסף חזרה, מסביר שאתה לא מוכן לשבת ככה ולראות סרט. לא על זה שילמת כסף!
ומהסרט, אחרי שנרגעת, יצאת למסעדה. המלצרית מושיבה אתכם בשולחן היחיד הפנוי, אבל, מר גורלך ומולך יושב הומלס. כן, מה לעשות? גם להומלסים מותר לאכול משהו. הוא אסף את הכסף שלו בפחית שלו כל היום והוא נכנס לאכול. שום מלצר לא ימנע זאת ממנו. הוא לא התקלח כבר שבועות, זה ממש לא קשה לנחש, הוא מרוט, מאובק, שיער פרוע, והריח, אוי הריח, ועוד במקום סגור, הדבר היחיד שבא לך לעשות זה פשוט לברוח משם. ללכת ולחפש מסעדה אחרת. הרי מה תעשה? תדרוש מהמסעדה להוציא אותו? מי שמך? למה מי אתה? רק כי הוא מסריח ואתה לא? הוא לא בן אדם כמוך? אין לו פה ועיניים כמוך? לא יאה ולא נאה לך - תצא אתה!
אז מה אתה, מי אתה, בשתי הסיטואציות שהצגתי? האם אתה שונא ילדים? מתעב הומלסים? איך זה ייתכן? הרי רק אתמול ראיתי אותך נותן לקבצן ברחוב 5 שקלים, הרי רק שלשום סיפרת לי כמה אתה אוהב ומשתולל עם האחיינים שלך. לאאא, לא יכול להית שאתה כזה. אז מה כן? פשוט מאוד: הסיטואציה. הסיטואציה לא נוחה לך. אין לך שום בעיה עם ילדים, אין לך שום בעיה עם הומלסים, אתה אפילו מוכן לעשות משהו כדי לעזור להם, אבל באותה סיטואציה בה היית נמצא - היית מעדיף שהם לא יהיו שם.
יכול להיות שזה אפילו לטובתם! ילדים צריכים לשחק עם ילדים בני גילם. הומלסים אולי עדיף גם להם שיהיו במקום בו לא יבחנו אותם בזכוכית מגדלת במקום בו לא ידברו עליהם מאחורי הגב עם אין ספור לחשושים.
ולכאן ב-ד-י-ו-ק נכנס נושא הסופרלנד. בלי קשר למוצאם, עדתם או מינם יכול להיות שכל אחד ירגיש הרבה הרבה יותר נוח אם הוא יהיה בחברה אליה הוא רגיל, איתה הוא מסתדר בצורה הכי טובה שיש, אותה הוא מכיר. ההפרדה, באמת באמת עם כל הצער, היא בלתי נמנעת. היא תמנע הרבה מאוד חיכוכים והרבה מאוד מריבות שיכולות להסתיים רע מאוד, אצל שני הצדדים. נכון, היינו רוצים חברה מתוקנת, מושלמת, פלורליסטית. אנחנו לא שם. אנחנו רחוקים מאוד מאוד משם. ועד שזה יקרה הימים הנפרדים הם כנראה הפתרון. גם אם הוא נשמע מאוד מאוד מאוד צורם. אם היו אומרים "אין כניסה לערבים" לא היום, לא מחר ולא בכלל - כן, הסופרלנד היה היום נמחק מעל פני האדמה וגם אני הייתי מצטרף לאקט המחיקה, אבל הם באים ואומרים משהו אחר: יש ימים שסגורים למגזר כזה ויש ימים שסגורים למגזר אחר.
בחוה"מ פסח חיפשתי מקום בילוי נחמד לקחת את הבנות שלי. פעילות המתאימה לגילם, עדיף כמובן כזו שמשלבת טבע עם בעלי חיים. כך הגעתי תוך כדי חיפוש באינטרנט לפארק הדייג בקיבוץ מעיין צבי ליד זכרון יעקב. במקום יש גם פינת חי, גם ג'ימבורי, אפיית פיתות בטאבון, שייט בסירות, הפעלות לילדים, חוויית דייג כמובן. ממש מושלם. אלא שאז, כשנכנסתי לאתר שלהם - ראיתי מודעה שכתובה בזו הלשון: "טז' ניסן, יז' ניסן - ימים סגורים לציבור החרדי בלבד". מכיוון שאיני ממש בקיא בלוח השנה העיברי - פתחתי לוח שנה וראיתי - אלו אכן ימי חוה"מ - בדיוק הימים שרציתי לקחת את הבנות. כשהתקשרתי הם הסבירו לי: "מפאת צניעות והפרדה בין גברים ונשים - בימים אלו בלבד הכניסה היא למשפחות חרדיות בלבד". התאכזבתי, אבל ממש ממש לא הזדעזעתי. ממש לא חשבתי לרוץ עם האפליה הזו לתקשורת. זה בסדר. אתם יודעים מה? זה אפילו מעבר לבסדר - זו אפליה מתקנת! זו התחשבות אמיתית בצרכי מגזר מסויים שלא יאה לו להסתובב מול ילדות בנות 15 בביקיני וגם להם מותר יום (או יומיים) בשנה לבלות במקום שפחות 365 ימים לציבור החילוני.
לכן, לסיכום, אולי כדאי לקחת את כל נושא הימים הנפרדים קצת בפרופורציה. בשמיעה ראשונה זה נשמע בעייתי, מכעיס מאוד, גזענות לשמה. אבל במחשבה קצת יותר מושכלת זו מציאות שאולי עדיפה לכל הצדדים. בעיקר ובעיקר למגזר הערבי שרק מרוויח ממצב זה.
