יום שישי, 26 באוקטובר 2012

ביטול השירותרום - טעות גדולה

באיחור אופנתי, החלטתי להקדיש כמה מילים על ההחלטה שהתקבלה בשבוע שעבר לפיה השירותרום לא יתקיים יותר.

אני זוכר את השירותרום עוד בתור ילד מרותק לרדיו, אח"כ גם כנער, שהשירותרום הועבר בשידור חי בערוץ 2 הנסיוני, אח"כ גם כחייל בסדיר ובשנים האחרונות מצאתי את עצמי מאזין לגל"צ ליום השידורים המיוחד עם צמד שדרנים, בדר"כ שדרן מפורסם ולצידו סלב, המתחלפים כל שעה, מארחים אנשי ציבור באולפן או מעלים אותם לשידור וכיוצ"ב.

את המניעים לביטול השירותרום קראתי ועם עובדות קשה להתווכח: ההפקה יקרה, כמות התרומות פחתה, התבזות הצבא בפני גורמים מסחריים, כספי התרומות לא באמת מגיעים אל החיילים, ואם כבר מגיעים - לג'ובניקים ולא ללוחמים באמת, ולכן עדיך לחפש תרומות ממקומות אחרים, בדרכים אחרות, הכל כמובן לרווחת החיילים.

אבל, עם כל אלו, ביטול השירותרום, לטעמי הוא טעות שאותה יהיה קשה מאוד אח"כ לתקן.

הסיבה הראשונה שלטעמי יש צורך בהמשך יום השידורים המיוחד הוא בשל המסורת. השירותרום הראשון נערך בשנת 1976 ומאז כמעט בעקביות מידי שנה ושנה. אנו עם שבנוי וחי על מסורת. החל מציון חגי ישראל ועד ציון אירועים בעלי משקל מכריע לעיצוב דמותה של ישראל. וויתור על אירוע מסורתי זו טעות קשה. היום זה השירותרום, מחר זה יכול להיות צפירת הדומיה לזכר קטרבנות השואה, או אולי יום השואה. זו אולי דוכמא קיצונית, אבל אם ניקח למשל אירוע כמו העדלאידע בחולון, אירוע שמתקיים פעם בשנה כבר לא מעט שנים, אירוע שהפך למסורת לכל עניין ודבר. ביטול אירוע שכזה הוא מכה קשה לתושבי העיר המחכים לו כל השנה, ולא רק להם. ולכן, אם כבר התחלנו במסורת מסויימת, כולל כתיבת שיר מיוחד לשירותרום, יום שידורים חגיגי, שבירת השגרה ועוד - ההשלכות של זריקת על המסורת הזו לפח עלולה להיות הרת גורל.

הסיבה השניה היא סיבה שאולי יכולה להיתפס כסיבה שלילית דווקא, אבל היא חייבת להיאמר בקול. לסיבה הזו אני אקרא: סיבת יחסי הציבור.

לפני שנגיע אליה, הנה סיפור קטן: לפני עשר שנים בערך, בין השנים 2001-2002 ערכתי מגזין סטודנטים בשם "אינטלקט", אבל במסגרתו, לצורך הכנת מגזין מיוחד על בוגרי הטכניון, הגעתי לראיין את איש העסקים גד זאבי במשרדו המפואר על הכרמל בחיפה. גד זאבי היה באותה תקופה איש העסקים מהמצליחים והעשירים ביותר בישראל (הרבה לפני כניסת האוליגרכים) הוא קנה כמעט כל מה שזז, אבל נותר כמעט אלמוני. למעשה, רק מי שהיה קורא את עיתוני הכלכלה (האינטרנט היה אז בחיתוליו) ידע על מי באמת מדובר. אבל אז, הכל השתנה ביום אחד: זאבי זהיה קונה חברות שלמות ועושה עסקים בעשרות מיליונים, החליט לקנות רת קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים בסכום "צנוע" של 5 מיליון שקל. באמת כסף קטן לאדם בסדר גודל שלו. באותם ימים .

מאז, כאמור, השתנתה התמונה: גד זאבי התראיין כמעט בכל כלי תקשורת אפשרי. לא היה אדם אחד, אוהד כדורגל או לא אוהד כדורגל, ששמע על השם הזה גד זאבי. פתאום כולם התחילו להתעניין בו, ללמוד אותו, לנסות להבין מי מה מו. את בית"ר, אגב, הוא בכלל לא ניהל. היא גם לא ממש עניינה אותו. מי שניהלה שם את העניינים היתה בכלל הבת שלו, כמי שקיבלה מאביה חיית מחמד לטיפול וטיפוח.

באותו ראיון שאלתי את זאבי: "אז למה בכל זאת קנית את בית"ר? מה לך ולכדורגל בכלל?" התשובה שלו היתה ברורה: "בשביל יחסי הציבור". כי זה באמת מה שמעניין. כי זה באמת מה שישים אותך על המפה ויכניס אותך לעמודי החדשות בעיתון. זה מה שמעניין, זה מה שמוכר. זה הצבעוני, זה הדבר המיוחד, השונה. ככה העסק עובד וכל איש עסקים באשר הוא, כמו פוליטיקאי או סלבס יודעים זאת טוב מאוד. "כתוב עלי מה שאתה רוצה, רק תאיית את השם שלי נכון" אומר המשפט המפורסם.

ואיך זה קשור לשירותרום? קשור ועוד איך קשור! התרומות של החברות הגדולות במשק ושל אנשי העסקים, הטייקונים והאלפיון העליון הם חלק ממסע יחסי ציבור, גם אם הם לא יודו בזה. אין לי ספק ששרי אריסון תורמת מיליונים למוסדות שונים בלי שיכתבו עליה, אבל אם יכתבו היא ממש לא תתנגד. כנ"ל האחים עופר, דנקנר, גאיידמק בזמנו ועוד רבים וטובים אחרים.

הטענה שהשירותרום הפך את הצבא לבזוי מול גופים מסחריים היא טענה מגוכחת מהיסוד. אין שום דבר רע בתרומה מגופים גדולים אם יש להם כסף והם מוכנים לתרום מרצון. האם תרומת עתק לבית חולים לבניית מחלקה חדשה אינה התבזות מערכת הבריאות בפני גופים מסחריים? האם תרומת עתק לאוניברסיטאה לצורך הקמת פקולטה חדשה אינה התבזות האקדמיה מול גופים מסחריים? האם תרומת עתק לבניית מתנס ואולם ספורט בשכונת עוני לרווחת התושבים אינה התבזות של העירייה בפני גופים מסחריים? זה בולשיט אחד גדול. מצטער, אני לא רואה שום הבדל בין תרומה לצה"ל לבין תרומה לאגודה למחלמה בסרן נניח? אין בכך שום התבזות. אלו תרומות לגיטימיות לחלוטין, בעיקר כשתקציב משרד הבטחון גוזל את מרבית תקציב המדינה. אם אפשר באמצעות התרומות הללו להקטין את התקציב לטובת משרדי ממשלה אחרים כגון משרד הרווחה, הבריאות, החינוך - מה יכול להיות יותר טוב מזה?

אבל לא רק הטייקונים והחברות הגדולות במשק הם הסיפור כאן. דווקא התרומה של האזרח הקטן היא המשמעותית הרבה יותר. דין פרוטה כדין מאה ואלפי פרוטות יכולות אף להיות שווה הרבה יותר ממאה. יש (היתה) כאן הזדמנות מיוחדת וחד פעמית להוכיר תודה לחיילים השומרים עלינו (ולא כקלישאה). נכון, אני יכול ללכת כל יום ולתרום לצבא, אבל מי באמת יעשה את זה אם לא באמצעות השירותרום או כל יום שידור מיוחד אחר? אני רוצה להקנות לבנותיי ערכים: יש יום אחד בשנה בה אנו אומרים לחיילים שלנו תודה. זה יום מיוחד. יום חג לצה"ל. היום הזה כבר לא יחזור על עצמו.

ולגבי הטענה שהכסף לא באמת מגיע ליעדו - זה כבר עניין לטיפול מערכות החוק במדינה ולא זו צריכה להיות הסיבה לביטול השירותרום. אם יש אנשים רעים באמצע הדרך - המקום שלהם תחת סורג ובריח ולא אמורה להיות שום בעיה לעלות לאן הלך הכסף.  טענה דומה עלתה לפני מספר שנים בפרוייקט של משרד ראש הממשלה "מחשב לכל ילד". מי שבאמת קיבלו מחשבים היו בתי ספר במרכז, בערים הגדולות, המבוססות. עד שבא מישהו ונחליט לפקח על כך בצורה קפדנית והתמונה השתנתה. המחשבים הגיעו גם לבתי הספר בשדרות, בשלומי, ברהט. ניהול נכון זה כל הסיפור.