יום שישי, 26 באוקטובר 2012

ביטול השירותרום - טעות גדולה

באיחור אופנתי, החלטתי להקדיש כמה מילים על ההחלטה שהתקבלה בשבוע שעבר לפיה השירותרום לא יתקיים יותר.

אני זוכר את השירותרום עוד בתור ילד מרותק לרדיו, אח"כ גם כנער, שהשירותרום הועבר בשידור חי בערוץ 2 הנסיוני, אח"כ גם כחייל בסדיר ובשנים האחרונות מצאתי את עצמי מאזין לגל"צ ליום השידורים המיוחד עם צמד שדרנים, בדר"כ שדרן מפורסם ולצידו סלב, המתחלפים כל שעה, מארחים אנשי ציבור באולפן או מעלים אותם לשידור וכיוצ"ב.

את המניעים לביטול השירותרום קראתי ועם עובדות קשה להתווכח: ההפקה יקרה, כמות התרומות פחתה, התבזות הצבא בפני גורמים מסחריים, כספי התרומות לא באמת מגיעים אל החיילים, ואם כבר מגיעים - לג'ובניקים ולא ללוחמים באמת, ולכן עדיך לחפש תרומות ממקומות אחרים, בדרכים אחרות, הכל כמובן לרווחת החיילים.

אבל, עם כל אלו, ביטול השירותרום, לטעמי הוא טעות שאותה יהיה קשה מאוד אח"כ לתקן.

הסיבה הראשונה שלטעמי יש צורך בהמשך יום השידורים המיוחד הוא בשל המסורת. השירותרום הראשון נערך בשנת 1976 ומאז כמעט בעקביות מידי שנה ושנה. אנו עם שבנוי וחי על מסורת. החל מציון חגי ישראל ועד ציון אירועים בעלי משקל מכריע לעיצוב דמותה של ישראל. וויתור על אירוע מסורתי זו טעות קשה. היום זה השירותרום, מחר זה יכול להיות צפירת הדומיה לזכר קטרבנות השואה, או אולי יום השואה. זו אולי דוכמא קיצונית, אבל אם ניקח למשל אירוע כמו העדלאידע בחולון, אירוע שמתקיים פעם בשנה כבר לא מעט שנים, אירוע שהפך למסורת לכל עניין ודבר. ביטול אירוע שכזה הוא מכה קשה לתושבי העיר המחכים לו כל השנה, ולא רק להם. ולכן, אם כבר התחלנו במסורת מסויימת, כולל כתיבת שיר מיוחד לשירותרום, יום שידורים חגיגי, שבירת השגרה ועוד - ההשלכות של זריקת על המסורת הזו לפח עלולה להיות הרת גורל.

הסיבה השניה היא סיבה שאולי יכולה להיתפס כסיבה שלילית דווקא, אבל היא חייבת להיאמר בקול. לסיבה הזו אני אקרא: סיבת יחסי הציבור.

לפני שנגיע אליה, הנה סיפור קטן: לפני עשר שנים בערך, בין השנים 2001-2002 ערכתי מגזין סטודנטים בשם "אינטלקט", אבל במסגרתו, לצורך הכנת מגזין מיוחד על בוגרי הטכניון, הגעתי לראיין את איש העסקים גד זאבי במשרדו המפואר על הכרמל בחיפה. גד זאבי היה באותה תקופה איש העסקים מהמצליחים והעשירים ביותר בישראל (הרבה לפני כניסת האוליגרכים) הוא קנה כמעט כל מה שזז, אבל נותר כמעט אלמוני. למעשה, רק מי שהיה קורא את עיתוני הכלכלה (האינטרנט היה אז בחיתוליו) ידע על מי באמת מדובר. אבל אז, הכל השתנה ביום אחד: זאבי זהיה קונה חברות שלמות ועושה עסקים בעשרות מיליונים, החליט לקנות רת קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים בסכום "צנוע" של 5 מיליון שקל. באמת כסף קטן לאדם בסדר גודל שלו. באותם ימים .

מאז, כאמור, השתנתה התמונה: גד זאבי התראיין כמעט בכל כלי תקשורת אפשרי. לא היה אדם אחד, אוהד כדורגל או לא אוהד כדורגל, ששמע על השם הזה גד זאבי. פתאום כולם התחילו להתעניין בו, ללמוד אותו, לנסות להבין מי מה מו. את בית"ר, אגב, הוא בכלל לא ניהל. היא גם לא ממש עניינה אותו. מי שניהלה שם את העניינים היתה בכלל הבת שלו, כמי שקיבלה מאביה חיית מחמד לטיפול וטיפוח.

באותו ראיון שאלתי את זאבי: "אז למה בכל זאת קנית את בית"ר? מה לך ולכדורגל בכלל?" התשובה שלו היתה ברורה: "בשביל יחסי הציבור". כי זה באמת מה שמעניין. כי זה באמת מה שישים אותך על המפה ויכניס אותך לעמודי החדשות בעיתון. זה מה שמעניין, זה מה שמוכר. זה הצבעוני, זה הדבר המיוחד, השונה. ככה העסק עובד וכל איש עסקים באשר הוא, כמו פוליטיקאי או סלבס יודעים זאת טוב מאוד. "כתוב עלי מה שאתה רוצה, רק תאיית את השם שלי נכון" אומר המשפט המפורסם.

ואיך זה קשור לשירותרום? קשור ועוד איך קשור! התרומות של החברות הגדולות במשק ושל אנשי העסקים, הטייקונים והאלפיון העליון הם חלק ממסע יחסי ציבור, גם אם הם לא יודו בזה. אין לי ספק ששרי אריסון תורמת מיליונים למוסדות שונים בלי שיכתבו עליה, אבל אם יכתבו היא ממש לא תתנגד. כנ"ל האחים עופר, דנקנר, גאיידמק בזמנו ועוד רבים וטובים אחרים.

הטענה שהשירותרום הפך את הצבא לבזוי מול גופים מסחריים היא טענה מגוכחת מהיסוד. אין שום דבר רע בתרומה מגופים גדולים אם יש להם כסף והם מוכנים לתרום מרצון. האם תרומת עתק לבית חולים לבניית מחלקה חדשה אינה התבזות מערכת הבריאות בפני גופים מסחריים? האם תרומת עתק לאוניברסיטאה לצורך הקמת פקולטה חדשה אינה התבזות האקדמיה מול גופים מסחריים? האם תרומת עתק לבניית מתנס ואולם ספורט בשכונת עוני לרווחת התושבים אינה התבזות של העירייה בפני גופים מסחריים? זה בולשיט אחד גדול. מצטער, אני לא רואה שום הבדל בין תרומה לצה"ל לבין תרומה לאגודה למחלמה בסרן נניח? אין בכך שום התבזות. אלו תרומות לגיטימיות לחלוטין, בעיקר כשתקציב משרד הבטחון גוזל את מרבית תקציב המדינה. אם אפשר באמצעות התרומות הללו להקטין את התקציב לטובת משרדי ממשלה אחרים כגון משרד הרווחה, הבריאות, החינוך - מה יכול להיות יותר טוב מזה?

אבל לא רק הטייקונים והחברות הגדולות במשק הם הסיפור כאן. דווקא התרומה של האזרח הקטן היא המשמעותית הרבה יותר. דין פרוטה כדין מאה ואלפי פרוטות יכולות אף להיות שווה הרבה יותר ממאה. יש (היתה) כאן הזדמנות מיוחדת וחד פעמית להוכיר תודה לחיילים השומרים עלינו (ולא כקלישאה). נכון, אני יכול ללכת כל יום ולתרום לצבא, אבל מי באמת יעשה את זה אם לא באמצעות השירותרום או כל יום שידור מיוחד אחר? אני רוצה להקנות לבנותיי ערכים: יש יום אחד בשנה בה אנו אומרים לחיילים שלנו תודה. זה יום מיוחד. יום חג לצה"ל. היום הזה כבר לא יחזור על עצמו.

ולגבי הטענה שהכסף לא באמת מגיע ליעדו - זה כבר עניין לטיפול מערכות החוק במדינה ולא זו צריכה להיות הסיבה לביטול השירותרום. אם יש אנשים רעים באמצע הדרך - המקום שלהם תחת סורג ובריח ולא אמורה להיות שום בעיה לעלות לאן הלך הכסף.  טענה דומה עלתה לפני מספר שנים בפרוייקט של משרד ראש הממשלה "מחשב לכל ילד". מי שבאמת קיבלו מחשבים היו בתי ספר במרכז, בערים הגדולות, המבוססות. עד שבא מישהו ונחליט לפקח על כך בצורה קפדנית והתמונה השתנתה. המחשבים הגיעו גם לבתי הספר בשדרות, בשלומי, ברהט. ניהול נכון זה כל הסיפור.

יום שני, 2 ביולי 2012

יורו 2012: ספרד צוהלת, איטליה בוכה

יורו 2012 הסתיים וכרגיל הנבחרת האהודה עלי אנגליה שוב לא הצליחה להטביעה את חותמה בטורניר ענק. מצד שני, היא לפחות עשתה את מה שלא הרבה האמינו שהיא תעשה: תעפיל משלב הבתים לרבע הגמר ושם היתה במרחק נגיעה קטנה מההעפלה לחצי הגמר, אלמלא ההכרעה בבעיטות 11 מטר מול איטליה ששם כבר המזל יותר משחק, ולאנגליה, כידוע, אין ממש.מזל..

אגב, האהדה שלי לאנגליה התחילה עוד לפני הרבה שנים, עוד לפני עידן הערוצים והכבלים, בתקופה שבערוץ הראשון, למעט כדורגל ישראלי, היו משדרים את הכדורגל האנגלי בלבד. לא ספרדי, לא איטלקי. בימי חמישי באופן קבוע, וגם במוצ"ש אחרי משחק השבת - הייתי צופה בהנאה גדולה בליברפול ומנצ'סטר יונייטד קורעות את הדשא, האיצטדיונים המלאים והכדורגל המהיר שכבר בתור נער צעיר מאוד הרשים אותי. גם היום, הליגה האנגלית היא אולי לא הליגה הכי איכותית אבל היא בודאות הליגה הכי מעניינת. אין ספק בכך.

ובחזרה ליורו: הפרשנים מדברים שהיה זה אחד הטורנירים האיכותיים ביותר ואני הקטן כמובן מצטרף בענק. אמנם לא ראינו הפתעות מרעישות, אבל ביורו, להבדיל מהמונדיאל, קשה לצפות בהפתעות. כולם מכירים את כולם, כולם שיחקו נגד כולם, אם לא בנבחרות אז בקבוצות. זה לא דומה כמו למשל שנבחרת אלג'יריה, עם שחקנים כמעט אנונימיים לחלוטין, תדהים את הולנד למשל או שנבחרת יפן, שכולם יחשבו שתהיה בשר תותחים, תעפיל עד חצי הגמר. ביורו כמעט ואין הפתעות ולכן כמעט כל צמד נבחרות שהיו מגיעות לגמר מאלו שהעפילו לרבע הגמר - היה אפשר לומר עליהן שהגיעו בצדק (טוב, אולי חוץ מאנגליה ויוון..).

אז אמש התקיים הגמר בין ספרד לאיטליה שהיה חד צדדי לחלוטין וחבל מאוד שכך. גמר אמור להיות ה-משחק. הכי מותח, הכי מעניין, הכי קיצבי. זה לא קרה. ספרד היתה טובה יותר במחצית הראשונה, אבל אני האמנתי שאיטליה מסוגלת לחזור. דווקא יתרון 0:2 במחצית הוא יתרון מסוכן. שער איטלקי מהיר בפתיחת המחצית השניה והיינו רואים אולי את גדול משחקי הגמרים, אבל זה לא קרה... עצם העובדה שאיטליה נותרה בעשרה שחקנים מהדקה ה-60, ולא בגלל כרטיס אדום, הוציאה את הרוח מכל המפרשים של הכחולים ומכאן והלאה היה ברור שאפשר לכבות את הטלויזיה וללכת לישון. זה היה רק עניין של עד כמה ספרד תרצה באמת להשפיל עוד האיטלקים.

מזל טוב לספרד. לא רציתי שהיא תנצח, על אף שהגיעה לה. אני אף פעם לא בעד רצף זכיות בשום ענף. ההיפך: אני תמיד בעד חלוקה צודקת ומתן אפשרות חגיגה לכווולם. בפוטבול האמריקאי, לדוגמא, ב-8 השנים האחרונות זכו 7 קבוצות. פשוט מדהים. ליגה שיוויונית כמו שצריך להיות. גם במונדיאל אגב ישנו רצף יפה שבארבעת המונדיאלים האחרונים זכו 4 נבחרות שונות (צרפת, ברזיל, איטליה, ספרד) והלוואי שהמגמה הזו תימשך (אולי ארגנטינה סוף סוף תזכה דווקא על אדמת ברזיל?). לכן בגמר היורו העדפתי את איטליה, אבל... רצונות לחוד ומציאות לחוד. 

אז כהרגלי בקודש, אחרי אירוע ספורט גדול, רצתי אל שערי העיתונים בשתי המדינות שחולות, נושמות וחיות כדורגל. כמובן שכל שערי העיתונים, ללא יוצא מן הכלל, הקדישו את השער הראשי למשחק וכמובן שעיתוני ספרד יצאו מגידרם עם כותרות ענק והתמונה שחוזרת על עצמה של הנפת הגביע. דווקא אצל עורכי העיתונים האיטלקיים היו הרבה יותר גיוון בתמונות. אין מה לעשות... דמעות תמיד מצטלמות טוב יותר.

אז הנה התוצאה לפניכם ונתחיל כמובן עם האלפוה הטרייה ספרד או כמו שאומרים בעברית: פעם שלישית גלידה






































ועכשיו נעבור למי שהגיעה עד הבאר אבל לא זכתה לשתות ממנו. מה זה לא זכתה לשתות? אפילו את החבל עם הדלי לא הורידה לקרקעית. קבלו את שערי העיתונים ביום שאחרי באיטליה






















להתראות ביורו הבא בצרפת בעוד 4 שנים. הפעם ישחקו בו 24 נבחרות, 8 יותר מאשר היורו שהסתיים. לכו תדעו, אולי ישראל תהיה אחד מאותן 24.

יום רביעי, 9 במאי 2012

אפשר אפשר אפשר להילחם באלימות



יום חמישי שעבר, השעה 22:30, רחבת החניון הפתוחה של קניון מרום נווה ברמת גן. הרגע סיימתי קניות ואני עם העגלה העמוסה של הסופר בדרך לרכב. 5 נערים, בגילאי 15-18, תלמידי תיכון, עושים רעש ומהומה כמו של 50 איש... על פי סגנון הדיבור, הלבוש וההתנהגות לא היה קשה לנחש שהם מאיזור רמת עמידר, שכונת הסלאמס של רמת-גן למי שעדיין לא מכיר, אבל מכיוון שלא שאלתי אותם - מדובר רק בהשערה לא פרועה שלי. הם דוחפים, צועקים, צוחקים, רבים בכאילו, רודפים אחד אחרי השני, זורקים חפצים, בקיצור משתוללים ועושים הרבה שמח, יותר מידי שמח...

הכנסתי אתכם למתח? אתם ממתינים לרגע העימות שלהם איתי? מחפשים את הדרמה בסיפור? אין דרמה. לא תמצאו...

אם לוקח לי בממוצע להכניס את כל השקיות של הסופר לתוך הרכב 3 דקות - עשיתי זאת הפעם בחצי דקה. התנעתי ונסעתי. פחדתי. כן, פחדתי. היה לי ברור אז וברור לי עוד יותר עד עכשיו - אם הייתי מעז להעיר להם הערה קטנה, הכי הכי קטנה - הייתי מוצא את עצמי מוקף בכל החבורה ואלוהים יעזור לי איך זה יכל להיגמר. עם חבורות כאלו - אני לא מתעסק, לא בלילה, לא ביום, לא כשהם בני 15 ולא כשהם בני 45.

בנסיעה הביתה כבר רץ לי התסריט הידוע בראש: אמא של אחד הנערים תתראיין למחרת, כמובן בצללית ובעיוות קול: "איך הוא קשור? הוא ילד טוב, מעולם לא הסתבך במכות, לא מעשן, לא שותה, תמיד דואג לאחים הקטנים שלו...". העו"ד של האחר יתראיין ויטען כמובן: "אין למשטרה שום ראיה נגדי מרשי שהוא אכן זה שלקח את שברי הבקבוק. אין לו עבר פלילי, אין לו קשר לחבורה הזו, הוא בסך הכל נפגש איתם במקרה". והחשוד השליש כמובן שעם החולצה מעל הראש ימלמל למצלמה: "זה בכלל הוא התחיל ראשון איתנו".

כך זה מתחיל ולצערנו, בלא מעט מקרים, כך זה נגמר...

וזה יכול לתפוס אותנו בכל מקום או יותר נכון: להיות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון: בחניון של קניון, בגינה ציבורית, ברמזור, בחוף הים, במועדון בילוי ורשימת המקומות בהם היו אי פעם אירועים אלימים ארוכה ארוכה ארוכה.

בעקבות שני המקרים המזעזעים האחרונים, בבאר-שבע וברחובות, שמעתי וקראתי שוב ושוב את כל אותם אלו שיודעים להשמיע קול זעקה, בצורה מרשימה אפילו, וחוזרים שוב ושוב על אותם פתרונות ששמענו אותם כבר אולי 100 פעמים ונמשיך לשמוע אותם גם באירועים הבאים: אכיפת משטרה מוגברת, ענישה כבדה יותר, אחריות של העירייה, של ההורים, של המורים, לא למכור אלכוהול, הצבת מצלמות אבטחה ועוד ועוד ועוד. זה הכל טוב ויפה, אבל כמו תאונות דרכים, גם במקרי האלימות הללו כולם יודעים: זה יכול מקסימום לעורר מודעות, מודעות שתלך ותתאדה תוך ימים או שבועות ספורים.

אבל כן, אפשר להילחם באלימות, אפשר להוריד אותה למימדים קטנים הרבה יותר. יש פתרון, והוא מגיע מכיוון אחר לגמרי שכמעט אף אחד לא חושב עליו: המאגר הביומטרי.

אין לי מניות בקרב מפתחי המאגר והאמת שלא התעמקתי עד הסוף בכל החסרונות והטיעונים של המתנגדים. ממה ששמעתי זה לא היה משכנע במיוחד, בערך כמו דיירים בבניין ישן המתנגדים לתמ"א 38 בגלל שניים-שלושה חסרונות קטנוניים לעומת 10-15 יתרונות משמעותיים.

התפיסה שלי אומרת שאם כל אדם יידע שניתן יהיה להגיע אליו בקלות - רמת הפשיעה, בכל התחומים, תרד פלאים.  אם כל אזרח ואזרח במדינה - אני, אתה, את, כוווולם, ניתן דגימת DNA, ניתן את טביעת האצבעות שלנו למדינה, יש סיכוי מאוד מאוד טוב שמרבית מקרי האלימות שחלילה אנחנו עלולים לעבור - יהיה להם כתובת בדמות שם, מספר ת.ז. וכתובת מגורים.

אם ניקח את זה, למשל, לכיוון האינטרנט - הטוקבקים וההודעות בפורומים, תחום שאני "קצת" מבין בו יותר מאשר מאגר ביומטרי - אין היום גולש אחד שלא חושב פעמיים לפני מה שהוא כותב, בידיעה שבאמצעות מסירת כתובת ה-I.P שלו - אפשר, אם רוצים ואם העבירה מספיק חמורה, שיתדפקו לו שוטרים על הדלת תוך שעה!

אז נכון, גם כאן וגם כאן אפשר לעקוף את המכשול: כתיבת מ-IP לא מזוהה או לחילופין שימוש בכפפות במקרה של דגימת DNA, אבל דווקא המקרה של האירועים בבאר שבע או ברחובות מוכיחים - זה עניין של רגע, כמעט בלי מחשבה, בלי תכנון מראש ושום מנוסה לא תעזור לך אם התיישבת על הספסל בגינה או שתית פחית של קולה וזרקת אותה לפח אח"כ. המחשבה הזו, גם אם היא בתת-מודע, שהאח הגדול כל הזמן צופה בך בכל שניה ושניה ויכול, בעזרת דגימת DNA, לדעת איפה היית ומה עשית - יכולה לעזור בלגרום לאנשים לחשוב פעמיים ושלוש וארבע לפני כל פעולת אלימות.

ובלי קשר, הכל מתחיל ונגמר בח-י-נ-ו-ך. הסביבה משפיעה, החברים משפיעים, דפוסי התנהגות של הסובבים אותנו משפיע עלינו, אבל זה קודם כל חינוך וחינוך מבית. פעם אחת, דיי מזמן, מישהו חתך אותי בכביש בצורה פרועה וכמעט העיף אותי לשוליים. כשעצרנו שנינו שני ק"מ אח"כ ברמזור אחד ליד השני קלטתי נהג צעיר, בן 20 גג ולידו יושבת בחורה פצצה ששיערתי שהיא חברה שלו. ביקשתי ממנו לפתוח את החלון והוא פתח ואז הפתעתי אותו ופניתי לא אליו, אלא אל חברה שלו: "סלחי לי", אמרתי לה, "את ראית איך החבר שלך חתך אותי לפני 2 דקות? אז רק שתדעי לך: שמי שחותך ככה נהגים בכביש זה בדיוק אותו טיפוס ואותו אופי שגם ידרוך על אנשים בחיים שלו. תחשבי טוב אם את רוצה חבר כזה...". סגרתי את החלון ונסעתי.