יום חמישי שעבר, השעה 22:30, רחבת החניון הפתוחה של קניון מרום נווה ברמת גן. הרגע סיימתי קניות ואני עם העגלה העמוסה של הסופר בדרך לרכב. 5 נערים, בגילאי 15-18, תלמידי תיכון, עושים רעש ומהומה כמו של 50 איש... על פי סגנון הדיבור, הלבוש וההתנהגות לא היה קשה לנחש שהם מאיזור רמת עמידר, שכונת הסלאמס של רמת-גן למי שעדיין לא מכיר, אבל מכיוון שלא שאלתי אותם - מדובר רק בהשערה לא פרועה שלי. הם דוחפים, צועקים, צוחקים, רבים בכאילו, רודפים אחד אחרי השני, זורקים חפצים, בקיצור משתוללים ועושים הרבה שמח, יותר מידי שמח...
הכנסתי אתכם למתח? אתם ממתינים לרגע העימות שלהם איתי? מחפשים את הדרמה בסיפור? אין דרמה. לא תמצאו...
אם לוקח לי בממוצע להכניס את כל השקיות של הסופר לתוך הרכב 3 דקות - עשיתי זאת הפעם בחצי דקה. התנעתי ונסעתי. פחדתי. כן, פחדתי. היה לי ברור אז וברור לי עוד יותר עד עכשיו - אם הייתי מעז להעיר להם הערה קטנה, הכי הכי קטנה - הייתי מוצא את עצמי מוקף בכל החבורה ואלוהים יעזור לי איך זה יכל להיגמר. עם חבורות כאלו - אני לא מתעסק, לא בלילה, לא ביום, לא כשהם בני 15 ולא כשהם בני 45.
בנסיעה הביתה כבר רץ לי התסריט הידוע בראש: אמא של אחד הנערים תתראיין למחרת, כמובן בצללית ובעיוות קול: "איך הוא קשור? הוא ילד טוב, מעולם לא הסתבך במכות, לא מעשן, לא שותה, תמיד דואג לאחים הקטנים שלו...". העו"ד של האחר יתראיין ויטען כמובן: "אין למשטרה שום ראיה נגדי מרשי שהוא אכן זה שלקח את שברי הבקבוק. אין לו עבר פלילי, אין לו קשר לחבורה הזו, הוא בסך הכל נפגש איתם במקרה". והחשוד השליש כמובן שעם החולצה מעל הראש ימלמל למצלמה: "זה בכלל הוא התחיל ראשון איתנו".
כך זה מתחיל ולצערנו, בלא מעט מקרים, כך זה נגמר...
וזה יכול לתפוס אותנו בכל מקום או יותר נכון: להיות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון: בחניון של קניון, בגינה ציבורית, ברמזור, בחוף הים, במועדון בילוי ורשימת המקומות בהם היו אי פעם אירועים אלימים ארוכה ארוכה ארוכה.
בעקבות שני המקרים המזעזעים האחרונים, בבאר-שבע וברחובות, שמעתי וקראתי שוב ושוב את כל אותם אלו שיודעים להשמיע קול זעקה, בצורה מרשימה אפילו, וחוזרים שוב ושוב על אותם פתרונות ששמענו אותם כבר אולי 100 פעמים ונמשיך לשמוע אותם גם באירועים הבאים: אכיפת משטרה מוגברת, ענישה כבדה יותר, אחריות של העירייה, של ההורים, של המורים, לא למכור אלכוהול, הצבת מצלמות אבטחה ועוד ועוד ועוד. זה הכל טוב ויפה, אבל כמו תאונות דרכים, גם במקרי האלימות הללו כולם יודעים: זה יכול מקסימום לעורר מודעות, מודעות שתלך ותתאדה תוך ימים או שבועות ספורים.
אבל כן, אפשר להילחם באלימות, אפשר להוריד אותה למימדים קטנים הרבה יותר. יש פתרון, והוא מגיע מכיוון אחר לגמרי שכמעט אף אחד לא חושב עליו: המאגר הביומטרי.
אין לי מניות בקרב מפתחי המאגר והאמת שלא התעמקתי עד הסוף בכל החסרונות והטיעונים של המתנגדים. ממה ששמעתי זה לא היה משכנע במיוחד, בערך כמו דיירים בבניין ישן המתנגדים לתמ"א 38 בגלל שניים-שלושה חסרונות קטנוניים לעומת 10-15 יתרונות משמעותיים.
התפיסה שלי אומרת שאם כל אדם יידע שניתן יהיה להגיע אליו בקלות - רמת הפשיעה, בכל התחומים, תרד פלאים. אם כל אזרח ואזרח במדינה - אני, אתה, את, כוווולם, ניתן דגימת DNA, ניתן את טביעת האצבעות שלנו למדינה, יש סיכוי מאוד מאוד טוב שמרבית מקרי האלימות שחלילה אנחנו עלולים לעבור - יהיה להם כתובת בדמות שם, מספר ת.ז. וכתובת מגורים.
אם ניקח את זה, למשל, לכיוון האינטרנט - הטוקבקים וההודעות בפורומים, תחום שאני "קצת" מבין בו יותר מאשר מאגר ביומטרי - אין היום גולש אחד שלא חושב פעמיים לפני מה שהוא כותב, בידיעה שבאמצעות מסירת כתובת ה-I.P שלו - אפשר, אם רוצים ואם העבירה מספיק חמורה, שיתדפקו לו שוטרים על הדלת תוך שעה!
אז נכון, גם כאן וגם כאן אפשר לעקוף את המכשול: כתיבת מ-IP לא מזוהה או לחילופין שימוש בכפפות במקרה של דגימת DNA, אבל דווקא המקרה של האירועים בבאר שבע או ברחובות מוכיחים - זה עניין של רגע, כמעט בלי מחשבה, בלי תכנון מראש ושום מנוסה לא תעזור לך אם התיישבת על הספסל בגינה או שתית פחית של קולה וזרקת אותה לפח אח"כ. המחשבה הזו, גם אם היא בתת-מודע, שהאח הגדול כל הזמן צופה בך בכל שניה ושניה ויכול, בעזרת דגימת DNA, לדעת איפה היית ומה עשית - יכולה לעזור בלגרום לאנשים לחשוב פעמיים ושלוש וארבע לפני כל פעולת אלימות.
ובלי קשר, הכל מתחיל ונגמר בח-י-נ-ו-ך. הסביבה משפיעה, החברים משפיעים, דפוסי התנהגות של הסובבים אותנו משפיע עלינו, אבל זה קודם כל חינוך וחינוך מבית. פעם אחת, דיי מזמן, מישהו חתך אותי בכביש בצורה פרועה וכמעט העיף אותי לשוליים. כשעצרנו שנינו שני ק"מ אח"כ ברמזור אחד ליד השני קלטתי נהג צעיר, בן 20 גג ולידו יושבת בחורה פצצה ששיערתי שהיא חברה שלו. ביקשתי ממנו לפתוח את החלון והוא פתח ואז הפתעתי אותו ופניתי לא אליו, אלא אל חברה שלו: "סלחי לי", אמרתי לה, "את ראית איך החבר שלך חתך אותי לפני 2 דקות? אז רק שתדעי לך: שמי שחותך ככה נהגים בכביש זה בדיוק אותו טיפוס ואותו אופי שגם ידרוך על אנשים בחיים שלו. תחשבי טוב אם את רוצה חבר כזה...". סגרתי את החלון ונסעתי.
