ב-31 באוקטובר 2017 ערוץ 2 (22 בשלט) סיים את שידוריו והתפצל אל שני ערוצים חדשים: קשת ורשת. כזכור, בתחילת דרכו היה הערוץ מורכב משלושה זכיינים: קשת, רשת וטלעד.
מתוך אלפי אירועים ושידורים ב-24 שנות שידור, בחרתי לחזור אל אירוע אחד אומלל / מקומם / עצוב / מביך / כל התשובות נכונות מה-2.3.2002. אירוע שזכה לכינוי "המסך המפוצל".
על אותו אירוע הזוי אף הכנתי עבודה אקדמית במסגרת התואר השני שלי בקורס 'תקשורת ואידיאולוגיה' בהנחיית דר' עמית פינצ'בסקי. למעוניינים, הנה קטעים נבחרים מתוך העבודה. אמנם ארוך, אבל שווה קריאה לדעתי לצורך העשרה :)
------
הפוסט-מודרניזם, כתפיסה אידיאולוגית, מכיל בתוכו ביקורת על עצם המושג אמת, והדרך להשיג אמת. בעולם שלנו קיימים דימויי מציאות רבים, עד שלא ניתן להבחין בין הדימויים לבין המציאות עצמה. הקשר בין אידיאולוגיה לתקשורת בגישה הפוסט מודרניסטית הוא קשר המבוסס על מציאות שלא באמת קיימת, ואם היא כבר קיימת, סביר להניח שהיא תהיה מדומה (בורדייר, 2001).
את הגישה הזו אדגים באמצעות אירוע שהתרחש ב-2 במרץ 2002 בערוץ 2 טלעד. כיצד קרה שברגע אחד נולד מושג חדש וכיצד החלטה של עורך גרמה למהומה רבה, לביקורות כל כך נוקבות ולשינוי תפיסת המציאות. באותו ערב, על פי לוח השידורים המקורי, שודר משחק כדורגל בין שתי קבוצות בליגת העל, אלא שהמציאות בישראל, כפי שאנו מכירים אותה, מכתיבה לא פעם שינויים ומשנה לנו לחלוטין את השגרה וסדר היום.
כך קרה, כשמחבל מתאבד התפוצץ בתוך אוטובוס בשכונת בית ישראל בירושלים. אלא שלהבדיל ממקרים קודמים, בהם הופסק לוח השידורים המתוכנן וכלי התקשורת עברו להתרכז באירוע החדשותי, כאן נעשה מעשה שלימים כונה "המסך המפוצל": המסך פוצל לשניים: בחלק הימני המשך שידור משחק הכדורגל ובחלק השמאלי תמונות טריות ודיווח חדשותי מהפיגוע הכואב. בדיעבד ולאחר מעשה, טלעד התנצלה על הפיצול האומלל.
ספק אם מי שקיבל את ההחלטה הזו באותו ערב הכיר את המונח "פוסט מודרניזם". באמצעות הפיצול איבדה הטלויזיה כל ערך וכשזה נעשה בערוץ המוביל במדינה – הצופים נסחפים יחד עם זה. אתגר קרת כתב למחרת האירוע: "הטלוויזיה הישראלית היא לא יותר מראי של החברה המפוצלת והמאוד אטומה שבה אנו חיים - מי שממש מתעקש להתעדכן, אז הנה דיווח, ומי שמוותר על התענוג המפוקפק, הנה עוד מספר מהלכי כדורגל לא מהעולם הזה" (קרת, 2002).
עפ"י ג'יימסון (1997), בפוסט מודרניזם אין רציונל, אין תפיסה מקובלת. למעשה, דווקא עם ההחלטה לשדר משני הלוקיישנים גם יחד עומדת אידיאולוגיה מסויימת כפי שאתגר קרת הטיב לתאר אותה: "אידיאולוגיה הטבועה בחברה שהיא בעצמה מפוצלת ואטומה". גם על פי בורדייר, השיח הציבורי, (כפי שאכן בא לידי ביטוי במסך המפוצל), גורם להתפרקות המרחב הציבורי ובמקום זאת נקבל את קידום היצירה המיתוג, השיווק והרייטינג.
לפי תיאוריית הפוסט מודרניזם, נוכל לשאול מה בעצם רוצים מטלעד? הרי המציאות היא לא מה שאנו חושבים שהיא. האידיאולוגיה של סולדיריות והזדהות עם הפצועים ומשפחות ההרוגים לא באמת קיימת. בעצם השידור המפוצל, קלעה הזכיינית של ערוץ 2 לגישה הזו. הרי מה בעצם חשוב יותר? מה הדבר העיקרי ומה השולי? מה הבידור והשעשוע להמונים ומהי המציאות הכואבת? על מה אנחנו אמורים להסתכל: על הצד הימני או על הצד השמאלי? האידיאולוגיה הפוסט מודרניסטית לא נותנת לנו תשובה לאף אחת מהשאלות הללו. בורדייר טוען כי המציאות היא מעוותת לחלוטין ולכן כל מה שחשבנו שהוא נכון – מקבל משמעות אחרת לחלוטין. לאמצעי התקשורת תפקיד מרכזי בהבניית המציאות הזו.
המציאות היא זו שמוכתבת מהסימנים ולא להיפך. דוד גורביץ' טוען בהקשר זה כי בגישה הפוסט מודרניסטית ישנם סימנים המייצרים מציאות בידיונית ועולם שלם של משמעויות (גורביץ', 2002). במקרה שלפנינו יש לא מעט סימנים כאלו: הכיתוב שמתחת לתמונות, הבדלי הצבעים המהותיים בין הצד הימני לשמאלי והלוגו "החדשות" מעל תמונות מהפיגוע. זה לא שצריך להיות מאוד פיקח כדי להבין מה חדשות ומה בידור, אבל מההיבט האידיאולוגי בעידן פוסט מודרני – אין הרבה הבדל בין בידור לחדשות. ואולי יש כאלו שדווקא המשחק הוא החדשות?
גישת הפוסט מודרניזם באה ואומרת: בעצם מיקום הלוגו מעל הפיגוע רק גרמה לבלבול גדול יותר, כי הרי הכל חדשות, הכל ספורט, הכל פיגוע אחד גדול ולמעשה האירוע לא מתרחש כל עוד לא ראינו את התמונות שהן אלו המייצרות את האירוע.
עוד אלמנט פוסט מודרניסטי-אידיאולוגי שאפשר לתת עליו את הדעת הוא שהמסך המפוצל לא שווה בגודלו ולמעשה מחולק שליש-שני שליש. חוסר השיוויון בין החלק הימני והשמאלי, מעבר לכך שזה כמו להוסיף חטא על פשע, יש בו תפיסה פוסט מודרניסטית מעניינת והפוכה מהמציאות. הרי אם קהל הצופים בבית מעדיף כדורגל (אחרת למה צריך את הפיצול?), בעצם החלוקה הזו – כל הצדדים יצאו מפסידים והמטרה כלל לא הושגה. הגישה הפוסט מודרניסטית באה ואומרת: שום דבר שחשבנו שהוא העיקר לעומת הטפל הוא אכן כזה. הכל מדומה, הכל נראה אותו דבר או אולי לא נראה בכלל.
ולסיום, קוריוז קטן: אפילו תוצאת משחק הכדורגל היתה קצת פוסט מודרניסטית כשהקבוצה מהמקום האחרון בליגה, מכבי קרית גת, ניצחה 0:3 את מכבי חיפה מהמקום הראשון. בפוסט מודרניזם אין אמת ברורה וספק אם היא בכלל קיימת, בדיוק כמו תוצאת המשחק. חזקים הופכים לחלשים, חלשים לחזקים והאבחנה מי באמת האלופה ומי ממוקמת במקום האחרון היא בלתי אפשרית לאבחון בהסתמך על התוצאה.
(אגב, על העבודה קיבלתי ציון 80)
מתוך אלפי אירועים ושידורים ב-24 שנות שידור, בחרתי לחזור אל אירוע אחד אומלל / מקומם / עצוב / מביך / כל התשובות נכונות מה-2.3.2002. אירוע שזכה לכינוי "המסך המפוצל".
על אותו אירוע הזוי אף הכנתי עבודה אקדמית במסגרת התואר השני שלי בקורס 'תקשורת ואידיאולוגיה' בהנחיית דר' עמית פינצ'בסקי. למעוניינים, הנה קטעים נבחרים מתוך העבודה. אמנם ארוך, אבל שווה קריאה לדעתי לצורך העשרה :)
------
הפוסט-מודרניזם, כתפיסה אידיאולוגית, מכיל בתוכו ביקורת על עצם המושג אמת, והדרך להשיג אמת. בעולם שלנו קיימים דימויי מציאות רבים, עד שלא ניתן להבחין בין הדימויים לבין המציאות עצמה. הקשר בין אידיאולוגיה לתקשורת בגישה הפוסט מודרניסטית הוא קשר המבוסס על מציאות שלא באמת קיימת, ואם היא כבר קיימת, סביר להניח שהיא תהיה מדומה (בורדייר, 2001).
את הגישה הזו אדגים באמצעות אירוע שהתרחש ב-2 במרץ 2002 בערוץ 2 טלעד. כיצד קרה שברגע אחד נולד מושג חדש וכיצד החלטה של עורך גרמה למהומה רבה, לביקורות כל כך נוקבות ולשינוי תפיסת המציאות. באותו ערב, על פי לוח השידורים המקורי, שודר משחק כדורגל בין שתי קבוצות בליגת העל, אלא שהמציאות בישראל, כפי שאנו מכירים אותה, מכתיבה לא פעם שינויים ומשנה לנו לחלוטין את השגרה וסדר היום.
כך קרה, כשמחבל מתאבד התפוצץ בתוך אוטובוס בשכונת בית ישראל בירושלים. אלא שלהבדיל ממקרים קודמים, בהם הופסק לוח השידורים המתוכנן וכלי התקשורת עברו להתרכז באירוע החדשותי, כאן נעשה מעשה שלימים כונה "המסך המפוצל": המסך פוצל לשניים: בחלק הימני המשך שידור משחק הכדורגל ובחלק השמאלי תמונות טריות ודיווח חדשותי מהפיגוע הכואב. בדיעבד ולאחר מעשה, טלעד התנצלה על הפיצול האומלל.
ספק אם מי שקיבל את ההחלטה הזו באותו ערב הכיר את המונח "פוסט מודרניזם". באמצעות הפיצול איבדה הטלויזיה כל ערך וכשזה נעשה בערוץ המוביל במדינה – הצופים נסחפים יחד עם זה. אתגר קרת כתב למחרת האירוע: "הטלוויזיה הישראלית היא לא יותר מראי של החברה המפוצלת והמאוד אטומה שבה אנו חיים - מי שממש מתעקש להתעדכן, אז הנה דיווח, ומי שמוותר על התענוג המפוקפק, הנה עוד מספר מהלכי כדורגל לא מהעולם הזה" (קרת, 2002).
עפ"י ג'יימסון (1997), בפוסט מודרניזם אין רציונל, אין תפיסה מקובלת. למעשה, דווקא עם ההחלטה לשדר משני הלוקיישנים גם יחד עומדת אידיאולוגיה מסויימת כפי שאתגר קרת הטיב לתאר אותה: "אידיאולוגיה הטבועה בחברה שהיא בעצמה מפוצלת ואטומה". גם על פי בורדייר, השיח הציבורי, (כפי שאכן בא לידי ביטוי במסך המפוצל), גורם להתפרקות המרחב הציבורי ובמקום זאת נקבל את קידום היצירה המיתוג, השיווק והרייטינג.
לפי תיאוריית הפוסט מודרניזם, נוכל לשאול מה בעצם רוצים מטלעד? הרי המציאות היא לא מה שאנו חושבים שהיא. האידיאולוגיה של סולדיריות והזדהות עם הפצועים ומשפחות ההרוגים לא באמת קיימת. בעצם השידור המפוצל, קלעה הזכיינית של ערוץ 2 לגישה הזו. הרי מה בעצם חשוב יותר? מה הדבר העיקרי ומה השולי? מה הבידור והשעשוע להמונים ומהי המציאות הכואבת? על מה אנחנו אמורים להסתכל: על הצד הימני או על הצד השמאלי? האידיאולוגיה הפוסט מודרניסטית לא נותנת לנו תשובה לאף אחת מהשאלות הללו. בורדייר טוען כי המציאות היא מעוותת לחלוטין ולכן כל מה שחשבנו שהוא נכון – מקבל משמעות אחרת לחלוטין. לאמצעי התקשורת תפקיד מרכזי בהבניית המציאות הזו.
המציאות היא זו שמוכתבת מהסימנים ולא להיפך. דוד גורביץ' טוען בהקשר זה כי בגישה הפוסט מודרניסטית ישנם סימנים המייצרים מציאות בידיונית ועולם שלם של משמעויות (גורביץ', 2002). במקרה שלפנינו יש לא מעט סימנים כאלו: הכיתוב שמתחת לתמונות, הבדלי הצבעים המהותיים בין הצד הימני לשמאלי והלוגו "החדשות" מעל תמונות מהפיגוע. זה לא שצריך להיות מאוד פיקח כדי להבין מה חדשות ומה בידור, אבל מההיבט האידיאולוגי בעידן פוסט מודרני – אין הרבה הבדל בין בידור לחדשות. ואולי יש כאלו שדווקא המשחק הוא החדשות?
גישת הפוסט מודרניזם באה ואומרת: בעצם מיקום הלוגו מעל הפיגוע רק גרמה לבלבול גדול יותר, כי הרי הכל חדשות, הכל ספורט, הכל פיגוע אחד גדול ולמעשה האירוע לא מתרחש כל עוד לא ראינו את התמונות שהן אלו המייצרות את האירוע.
עוד אלמנט פוסט מודרניסטי-אידיאולוגי שאפשר לתת עליו את הדעת הוא שהמסך המפוצל לא שווה בגודלו ולמעשה מחולק שליש-שני שליש. חוסר השיוויון בין החלק הימני והשמאלי, מעבר לכך שזה כמו להוסיף חטא על פשע, יש בו תפיסה פוסט מודרניסטית מעניינת והפוכה מהמציאות. הרי אם קהל הצופים בבית מעדיף כדורגל (אחרת למה צריך את הפיצול?), בעצם החלוקה הזו – כל הצדדים יצאו מפסידים והמטרה כלל לא הושגה. הגישה הפוסט מודרניסטית באה ואומרת: שום דבר שחשבנו שהוא העיקר לעומת הטפל הוא אכן כזה. הכל מדומה, הכל נראה אותו דבר או אולי לא נראה בכלל.
ולסיום, קוריוז קטן: אפילו תוצאת משחק הכדורגל היתה קצת פוסט מודרניסטית כשהקבוצה מהמקום האחרון בליגה, מכבי קרית גת, ניצחה 0:3 את מכבי חיפה מהמקום הראשון. בפוסט מודרניזם אין אמת ברורה וספק אם היא בכלל קיימת, בדיוק כמו תוצאת המשחק. חזקים הופכים לחלשים, חלשים לחזקים והאבחנה מי באמת האלופה ומי ממוקמת במקום האחרון היא בלתי אפשרית לאבחון בהסתמך על התוצאה.
(אגב, על העבודה קיבלתי ציון 80)
