למרות הדמעות נוגעות הלב (ולא בציניות חלילה) של גאולה אבן ושירת התקווה המרגשת מאוד של עובדי רשות השידור במהדורת 'מבט' האחרונה, חייבים לדעתי להסתכל על התמונה המלאה ולהבין מה היה כאן בעצם, מה הוביל לסגירה והאם היא היתה הכרחית?
לפני כן, הנה סיפור אישי שלי עם תשלום האגרה של רשות השידור:
בשנת 2000, קצת אחרי סיום לימודי במכללת ספיר ולאחר שסיימתי מערכת יחסים בצורה קשה מאוד וכואבת, החלטתי לנסות לפתוח דף חדש בחיי ועברתי לת"א (ומשם לר"ג. עד היום). 7 שנים תמימות נדדתי בין דירות שונות, עם שותפים שונים, ובשנת 2007, לאחר שהתחתנתי, עדכנתי בכך את משרד הפנים.
ואז נחשו מה? פתאום, משום מקום, אני מקבל בדואר מכתב יפה, בצבע אדום, דרישה על תשלום אגרה משנת 2000 ועד היום, כולל קנסות, ריביות ופיגורים. הסכום? שלא תדעו... מתקרב ל-5 ספרות.
הסברתי להם: עד שנת 2005 הייתי גר בכלל בדירות שותפים עם אנשים שאין לי שום קשר אליהם היום. נדדתי בין 4-5 דירות שונות! נכון, היתה לנו טלויזיה, פעם עם הוט פעם עם yes (ותוציאו את זה שצפיה בערוץ 1 הסתכמה אולי במשחקי נבחרת ישראל בכדורגל, אפילו לא במכבי ת"א כדורסל) אבל חוץ מזה מי בכלל ראה ערוץ 1? וגם אם קיים חוק תשלום האגרה - למה שאני אשלם לבד את האגרה בעוד שגרתי עם שותפים שהלכו ובאו??? ולמה 7 שנים רטרואקטיבית? ולמה הריביות אם לא שלחתם מעולם דרישות תשלום קודמות לכתובות שגרתי בהן? ועל מה האגרה למען השם?!
נתקלתי בקיר אטום. זה לא מעניין אותנו איפה גרת, עם מי גרת וכמה דירות החלפת. היתה לך טלוויזיה? - תשלם!
יאדה יאדה יאדה, לאחר אין ספור שיחות ופגישות וויכוחים ומלחמות, הרבה בזכות אבא שלי שהכיר מישהו מאגף הגביה, הסכימו להוריד לי את האגרה לשנים 2005-2007 - רק התקופה בה גרתי לבד והסכום ירד ל-1,200 ש"ח "בלבד". אלמלא הקשרים של אבא נראה לי שעד היום הייתי איתם במאבקים. מיותר לציין שמשנת 2007 נכנסתי אצלם ל"רשימה" (להבדיל מאלפי אחרים שהתחמקו) ושילמתי מידי שנה 450 ש"ח, עד ביטול האגרה בשנת 2015.
אבל לא רק בגלל זה הייתי אנטי רשות השידור. בלי קשר בכלל לימין/שמאל, ליכוד/עבודה, מעולם לא באמת הבנתי את הצורך בשידור ציבורי, במימון משלם המיסים, כשיש כל-כך הרבה ערוצים מסחריים איכותיים. אנחנו כבר לא בשנות ה-70 וה-80. די, התנאים השתנו. מצד שני, אני מודה שלא התעמקתי בזה יותר מידי. כנראה שמה שטוב לאנגליה עם ה-BBC ולספרד עם ה-RETV (שתי תחנות מאוד רציניות, איכותיות ונחשבות) אמור להיות טוב גם לנו, אבל העובדה היא שבישראל אף אחד לא באמת הצליח להבריא ולשקם את הגוף הזה.
כולם כנראה שוכחים את המאבקים נגד האגרה, כולם שוכחים את הטוקבקים עוד לפני עידן הפייסבוק ואת הפוסטים שאח"כ עד כמה הגוף הזה מיותר ובזבזני. היה קונצנזוס כמעט מוחלט סביב סגירת/הבראת המקום הזה. שלא לדבר על השביתות והסכסוכים והעיצומים הבלתי פוסקים. (אני לא אשכח איך ישב עודד גרנות באולפן מבט ואמר: "בואו נצפה כעת בנאום של נסראללה מהיום, אבל בשל עיצומי העובדים, אנחנו רק נראה את התמונה ולא נשמע את קולו").
בשנת 2004 כתבה הסופרת בתיה גור את "רצח, מצלמים" ספר מתח מרתק המתאר פרשיית רצח דמיונית שמתרחשת בבניין הטלויזיה הישראלית ברוממה - בניין החוטים. לימים הפך הספר למיני סדרה בטלויזיה. ולמה נזכרתי בספר הזה? במהלך העלילה מבקשת נטאשה - כתבת מוכשרת בתחילת דרכה - מהצלם שרייבר להתלוות אליה לצילומי סתר כדי לתפוס על חם רב בשעת מעשה בלי אישור מהמנהלים ובלי שאף אחד יידע. שרייבר עונה לה: "בשום פנים ואופן לא. את הרי יודעת שלכל צילום חייבת לצאת ניידת עם צלם, מקליט ותאורן. זו הוראה והנחיה של הועד אחרת יהיה כאן בלאגן ויעלו אותי על טיל". וזה בדיוק הסיפור של רשות השידור... עוד נדבח. ועד עובדים כוחני שדאג לאינטרסים של העובדים ודחק לא פעם את ההנהלה לקיר.
התמונות מיום השידור האחרון היו גם לי קשות מאוד, גם של גאולה אבן וגם של העובדים באולפן מבט. קורע לב. במקביל אליהם, צריך ונכון להזכיר אלפי מפוטרים אחרים במרוצת השנים, מחברות ומפעלים ומקומות עבודה שונים, עובדים שלהם לא היתה במה טלויזיונית לזעוק את זעקתם ולא תמיד זכו לסיקור תקשורתי (אלא אם היו קושרים את עצמם בשרשראות לשערי המפעל או עושים כל פעולה חריגה אחרת). קראתי שרוב עובדי רשות השידור שובצו או ישובצו בתפקידים אחרים במגזר הציבור ובתאגיד החדש. גם זו פריווילגיה שלא היתה למפוטרים אחרים שנשלחו ללשכת התעסוקה.
גם לגבי התאגיד החדש כאן - אני פסימי. אני לא מצליח לראות אותו מתרומם, לא מצליח לראות אותו סוחף רייטינג ונותן פייט אמיתי לערוצים המסחריים. מקווה שאני מתבדה...
לפני כן, הנה סיפור אישי שלי עם תשלום האגרה של רשות השידור:
בשנת 2000, קצת אחרי סיום לימודי במכללת ספיר ולאחר שסיימתי מערכת יחסים בצורה קשה מאוד וכואבת, החלטתי לנסות לפתוח דף חדש בחיי ועברתי לת"א (ומשם לר"ג. עד היום). 7 שנים תמימות נדדתי בין דירות שונות, עם שותפים שונים, ובשנת 2007, לאחר שהתחתנתי, עדכנתי בכך את משרד הפנים.
ואז נחשו מה? פתאום, משום מקום, אני מקבל בדואר מכתב יפה, בצבע אדום, דרישה על תשלום אגרה משנת 2000 ועד היום, כולל קנסות, ריביות ופיגורים. הסכום? שלא תדעו... מתקרב ל-5 ספרות.
הסברתי להם: עד שנת 2005 הייתי גר בכלל בדירות שותפים עם אנשים שאין לי שום קשר אליהם היום. נדדתי בין 4-5 דירות שונות! נכון, היתה לנו טלויזיה, פעם עם הוט פעם עם yes (ותוציאו את זה שצפיה בערוץ 1 הסתכמה אולי במשחקי נבחרת ישראל בכדורגל, אפילו לא במכבי ת"א כדורסל) אבל חוץ מזה מי בכלל ראה ערוץ 1? וגם אם קיים חוק תשלום האגרה - למה שאני אשלם לבד את האגרה בעוד שגרתי עם שותפים שהלכו ובאו??? ולמה 7 שנים רטרואקטיבית? ולמה הריביות אם לא שלחתם מעולם דרישות תשלום קודמות לכתובות שגרתי בהן? ועל מה האגרה למען השם?!
נתקלתי בקיר אטום. זה לא מעניין אותנו איפה גרת, עם מי גרת וכמה דירות החלפת. היתה לך טלוויזיה? - תשלם!
יאדה יאדה יאדה, לאחר אין ספור שיחות ופגישות וויכוחים ומלחמות, הרבה בזכות אבא שלי שהכיר מישהו מאגף הגביה, הסכימו להוריד לי את האגרה לשנים 2005-2007 - רק התקופה בה גרתי לבד והסכום ירד ל-1,200 ש"ח "בלבד". אלמלא הקשרים של אבא נראה לי שעד היום הייתי איתם במאבקים. מיותר לציין שמשנת 2007 נכנסתי אצלם ל"רשימה" (להבדיל מאלפי אחרים שהתחמקו) ושילמתי מידי שנה 450 ש"ח, עד ביטול האגרה בשנת 2015.
אבל לא רק בגלל זה הייתי אנטי רשות השידור. בלי קשר בכלל לימין/שמאל, ליכוד/עבודה, מעולם לא באמת הבנתי את הצורך בשידור ציבורי, במימון משלם המיסים, כשיש כל-כך הרבה ערוצים מסחריים איכותיים. אנחנו כבר לא בשנות ה-70 וה-80. די, התנאים השתנו. מצד שני, אני מודה שלא התעמקתי בזה יותר מידי. כנראה שמה שטוב לאנגליה עם ה-BBC ולספרד עם ה-RETV (שתי תחנות מאוד רציניות, איכותיות ונחשבות) אמור להיות טוב גם לנו, אבל העובדה היא שבישראל אף אחד לא באמת הצליח להבריא ולשקם את הגוף הזה.
כולם כנראה שוכחים את המאבקים נגד האגרה, כולם שוכחים את הטוקבקים עוד לפני עידן הפייסבוק ואת הפוסטים שאח"כ עד כמה הגוף הזה מיותר ובזבזני. היה קונצנזוס כמעט מוחלט סביב סגירת/הבראת המקום הזה. שלא לדבר על השביתות והסכסוכים והעיצומים הבלתי פוסקים. (אני לא אשכח איך ישב עודד גרנות באולפן מבט ואמר: "בואו נצפה כעת בנאום של נסראללה מהיום, אבל בשל עיצומי העובדים, אנחנו רק נראה את התמונה ולא נשמע את קולו").
בשנת 2004 כתבה הסופרת בתיה גור את "רצח, מצלמים" ספר מתח מרתק המתאר פרשיית רצח דמיונית שמתרחשת בבניין הטלויזיה הישראלית ברוממה - בניין החוטים. לימים הפך הספר למיני סדרה בטלויזיה. ולמה נזכרתי בספר הזה? במהלך העלילה מבקשת נטאשה - כתבת מוכשרת בתחילת דרכה - מהצלם שרייבר להתלוות אליה לצילומי סתר כדי לתפוס על חם רב בשעת מעשה בלי אישור מהמנהלים ובלי שאף אחד יידע. שרייבר עונה לה: "בשום פנים ואופן לא. את הרי יודעת שלכל צילום חייבת לצאת ניידת עם צלם, מקליט ותאורן. זו הוראה והנחיה של הועד אחרת יהיה כאן בלאגן ויעלו אותי על טיל". וזה בדיוק הסיפור של רשות השידור... עוד נדבח. ועד עובדים כוחני שדאג לאינטרסים של העובדים ודחק לא פעם את ההנהלה לקיר.
התמונות מיום השידור האחרון היו גם לי קשות מאוד, גם של גאולה אבן וגם של העובדים באולפן מבט. קורע לב. במקביל אליהם, צריך ונכון להזכיר אלפי מפוטרים אחרים במרוצת השנים, מחברות ומפעלים ומקומות עבודה שונים, עובדים שלהם לא היתה במה טלויזיונית לזעוק את זעקתם ולא תמיד זכו לסיקור תקשורתי (אלא אם היו קושרים את עצמם בשרשראות לשערי המפעל או עושים כל פעולה חריגה אחרת). קראתי שרוב עובדי רשות השידור שובצו או ישובצו בתפקידים אחרים במגזר הציבור ובתאגיד החדש. גם זו פריווילגיה שלא היתה למפוטרים אחרים שנשלחו ללשכת התעסוקה.
גם לגבי התאגיד החדש כאן - אני פסימי. אני לא מצליח לראות אותו מתרומם, לא מצליח לראות אותו סוחף רייטינג ונותן פייט אמיתי לערוצים המסחריים. מקווה שאני מתבדה...
